לא מפסיק לזוז: הכוריאוגרף עמוס חץ עדיין רוקד

פרופ' עמוס חץ (83) נחשב במשך שנים לעוף מוזר בזירת המחול הישראלי. "חשבו שאין בריקוד שלי רגש ואין בו סיפור", הוא מספר בראיון. "אבל כמו שלא מחפשים נרטיב ברביעייה של בטהובן או בציור של רותקו, אל תחפשו נרטיב בריקוד שלי. הוא מופשט. מי שבא בראש פתוח יהיה מוצף בהמון דימויים".

בשנות השמונים פסטיבל מחול באנגליה שהשתתף בו הניע את חץ לייסד פסטיבל דומה גם בישראל, וכך נולד פסטיבל ריקודי חדר המיועד ליצירות אינטימיות ומופשטות.

בלי מוזיקה ותפאורה

"יצרתי את הפסטיבל כדי לתת במה וסביבה אוהדת לאנשים שיצאו מהאקדמיה והתחילו לחפש את דרכם", הוא מספר. "הפסטיבל נערך בחללים אינטימיים ללא חציצה בין הקהל והבמה. אני חושב שהבמה הפרונטלית התיאטרלית משטחת את התמונה התנועתית ועושה אותה דו־ממדית כמו סרט, ואילו הקרבה והישיבה בצדדים הופכות אותה לתלת־ממדית. אני לא משתמש בתפאורה או בתלבושות וברוב המקרים גם אין מוזיקה. התנועה היא ערך בלעדי".

פסטיבל ריקודי חדר ה־28 ייפתח ב־16 בדצמבר ב"התיבה" ביפו ומרכז ז'ראר בכר בירושלים, ויעסוק השנה בזיקה שבין ריקוד ושירה, בין גוף למילים. בין המשתתפים תמי ליבוביץ, ענת שמגר, שלי פלמון, נאוה פרנקל, הרקדנית והציירת היפנית ג'ונקו ואדה וחץ עצמו במופע סולו "שירים ללא מילים", בהשראת ארבעה שירים: של אבות ישורון, אברהם בן יצחק, פרנק אוהרה ואבן גבירול.

חץ רוקד. "נכנס פנימה ומרגיש את הגוף" צילום: יח"צ

שמחה בגוף

חץ, זוכה פרס לנדאו ופרס ירושלים למחול, מספר שבגילו הוא עדיין רוקד בכל יום: "הריקוד הוא מה שנותן לי את הכוח. אני רוקד כל יום על פי הדיסציפלינה שלי שבה אני שם עצמי בפוזיציה אחת למשך חמש דקות ומקשיב לעצמי, חוקר את גופי ואת התנועתיות. זה ממש לא לעשות תרגילים, מאחורי זה יש עולם שלם של מושגים ותשומת לב, אני בכל פעם מוצא את האינטרס התנועתי שלי, נכנס פנימה לעולם הזה ומרגיש את הגוף כדבר שכל יום יש לו עכבה או שמחה אחרת או שתיהן. אני טוען שרקדן צריך לחוש, לדמות ולחשוב. העניין של הדימוי הוא קריטי".

הוא החל לרקוד בגיל 12, ריקודי עם בבן שמן ("בשקיקה אדירה כמו חמור משוגע"), ובהמשך בקיבוץ שפיים שבו גדל. בסמינר הקיבוצים גילה את החוג לתרבות הגוף ופגש את גרטרוד קראוס. במקביל למד אמנות במכון אבני ובהמשך תנועה אצל משה פלדנקרייז.

אל מורתו המיתולוגית נועה אשכול (בתו של לוי אשכול) התוודע לראשונה כשלמד אצלה את כתב התנועה אשכול־וכמן שפיתחה בשעתו עם תלמידה הארכיטקט אברהם וכמן. "ברגע שבאתי לשיעורים של נועה, כל עולמי התיישב והיה לי ברור שזה מה שאני רוצה לעשות. אני לא בטוח שהייתי רקדן אלמלא גיליתי את נועה אשכול.

לרקוד עד גיל 100

ב־1965 העבירה אשכול לחץ את שרביט ההוראה באקדמיה למוזיקה ומחול בירושלים, ובתחילת שנות השבעים הוא הקים את "החוג לתנועה וכתב תנועה" ואת אנסמבל "תנועות".

אתה מרגיש שינויים גוף עם הגיל?

"אין ספק שאני חש בשנים האחרונות שינויים גופניים, אבל זה רק מעודד אותי להמשיך לרקוד. קאזו אונו היה רקדן יפני שמת בגיל 103 ורקד עד גיל 100. הוא ביקר בסטודיו שלי והתרשם מאוד. בתיאטרונים היפניים הרקדנים והשחקנים נחשבים לאוצר של האומה ולא נדיר שהם מעל גיל 70.

"בקבוצות הגדולות המחול הוא אתלטי מאוד ואת זה אף פעם לא עשיתי, אני לא קופץ ועושה פירואטים מטורפים, אני יותר מעוניין ברב־קוליות שהגוף יכול לייצר, הקואורדינציה הזו שכל איבר עושה דבר אחר זה התענוג העילאי שלי".