מחווה לג'אז הישראלי

כאשר דני גוטפריד, מנהלו של פסטיבל הג'אז באילת, הקים אותו לראשונה, הוא החליט על כלל ברזל אחד: "מספר הקבוצות הישראליות יהיה זהה לקבוצות הזרות המופיעות בכל שנה". "הפסטיבל הוא בעצם הפלטפורמה הכי חשובה לנגנים ישראלים כדי להימצא תחת קורת גג אחת עם אמני הג'אז הכי מפורסמים בעולם. זה מכיר את זה, המפורסמים מגלים את הכישרון של הקבוצות הישראליות הצעירות, והחשיפה הזאת היא חלק מהעניין. השתתפות בפסטיבל הג'אז בים האדום היא כרטיס כניסה מכובד", הוא מסביר.

הפסטיבל (27–30 באוגוסט, נמל אילת) חוגג את שנתו ה־30, ולכן מנהלו האמנותי השנה אלי דג'יברי החליט כי יעמוד בסימן מחווה מיוחדת לג'אז הישראלי. כך יצא שהשנה יגיע גוטפריד לאירוע כפרפורמר. אחת ההופעות, "סדנת הג'אז, הג'אז האתני הישראלי, גרסת המייסדים", היא של ההרכב המיתולוגי שלו שינגן על הבמה את האלבום היחיד שהוציא, "מְזָרֶה ישראל יקבצנו", הנחשב לאלבום הג'אז הכֵּלי הראשון בישראל.

"הסדנה" קמה ב־1971, ומייסדיה היו הסקסופוניסט אלברט פיאמנטה וגוטפריד הפסנתרן. הסגנון היה אתנו־ג'אז, כלומר עיבודי ג'אז למוזיקה ישראלית, חסידית, ערבית, יוונית, תורכית, דרוזית ועוד, בלי שום סטנדרט אמריקאי. היום השילוב נשמע אולי מקובל, אך בזמנו הסדנה היתה תופעה חריגה. גוטפריד מספר שבשנים האחרונות יש להם "מין תחייה כזאת", מה גם שלפני שנתיים האלבום שוחזר ויצא כתקליט, מה שעורר עניין וגרר גם מופע שהשאיר טעם של עוד. בהרכב מנגנים גם אהר'לה קמינסקי, מוותיקי המתופפים בארץ. אמנם קמינסקי (75) לא השתתף בהקלטת אותו אלבום, כי שהה באותה העת בארה"ב, אך הוא לגמרי חלק מהחבילה.

גוטפריד (77) הוא מאושיות הג'אז בארץ. הוא ייסד את המחלקה ללימודי ג'אז באקדמיה למוזיקה בירושלים, הקים את התשתית ללימודי ג'אז בתיכון תלמה ילין ויזם וניהל סדרות ג'אז במוזיאון תל אביב ובאופרה, שנמשכות עד היום. את הפסטיבל הקים עם אבי יפרח, ובמהלך 22 השנים שבהן ניהל אותו הצליח להביא אליו יותר מ־1,500 אמני ג'אז מהמובילים בעולם.

"ג'אז הוא ז'אנר מוזיקלי שדרישות רבות צריכות להתמלא כדי שייקרא כך, ומנגד הוא גמיש מאוד: אפשר לקחת חומרים שלא היו מוכרים כג'אז ולעשות צירופים. עושים את זה בכל העולם", מסביר גוטפריד. את הצירופים שעליהם הוא מדבר ניתן לראות גם בהפקות המיוחדות של הפסטיבל, כמו זו של שלום חנוך והאורכסטרה של אבי ליבוביץ', שמציגה גרסת ג'אז לקלאסיקות של חנוך, או המופע של שלומי שבן, Love Looping: תרגיל בג'אזיות.

מימין: דני גוטפריד ואהר'לה קמינסקי צילומים: סיון שחור, מיכאל חי

הפסטיבל כבר ידוע ברמה הבינלאומית ומוכר בכל העולם, כמוהו גם סצנת הנגנים הצעירים של הג'אז הישראלי. "המיוחד

בג'אז הישראלי הוא הישראלים. זו מוזיקה די אליטיסטית שלא פונה לכל אחד, ולמרות האלמנט המצמצם הזה וביחס לאוכלוסייה בישראל, הנוכחות בג'אז העולמי פשוט אדירה. יוצאים מפה המון סולנים. אתה בא למרכז הג'אז העולמי בניו יורק וחושב שאתה נמצא בתל אביב. בכל ערב יש ישראלים שמנגנים במקומות הכי טובים". קמינסקי מסכים: "בתקופה שלנו עוד ייבשנו ביצות בעניין הג'אז. היום יש הרבה נגנים ברמה בינלאומית. פעם היית בא לניו יורק בשביל להצליח בג'אז, והיום כדי להצליח אתה צריך להיות ישראלי", הוא צוחק, "אם אתה מנגן טוב שואלים אותך אם אתה ישראלי".

אבל גם בניו יורק ג'אז הוא לא בדיוק מוזיקה מכניסה. "נדל"ן הוא עסק הרבה יותר טוב", גוטפריד צוחק. "ג'אז הוא דבר לא כלכלי. אני הולך לנגן ומשלם למי שסוחב לי את התופים יותר ממה שאני מרוויח באותו היום. אבל אנחנו בחרנו בזה. כולנו צריכים לעשות עוד כמה דברים כדי להתפרנס, אבל ג'אז היה ונשאר החמצן שלי", מסכם קמינסקי.