הנורית פורחת

"פעם שאלו את המשורר האנגלי וולטר פיקוק 'למה עזבת את הכתיבה?' והוא אמר שהיא עזבה אותו", מצטטת הסופרת והמשוררת נורית זרחי (74). "אני מפחדת מהיום שבו הכתיבה תעזוב אותי".

אבל קשה לראות את זה קורה. "ילדת חוץ", "אני אוהב לשרוק", "אשה באבטיח", "נמר בפיג'מה של זהב", "הילדה רובין הוד" ו"הספר הפנטסטי" הם רק טיפה בים היצירה שהעניקה לנו זרחי במהלך השנים. בימים אלה רואה אור ספר הילדים ה־100 שלה "צ'יינה" (הוצאת טל מאי וידיעות ספרים), ובמרכזו כובע בשם צ'יינה שרוח סחפה אותו למסע מפתיע ומשונה. החודש קיבלה זרחי פרס מפעל חיים על תרומתה הייחודית בתחום ספרות הילדים מהמרכז הישראלי לחדשנות בחינוך.

אף שמדובר במסע של כובע, היא מסבירה שזהו ספר שעוסק במציאות העכשווית. "הפנטזיה בשבילי היא סוג של טיפול במציאות", היא אומרת, "הכובע מייד אין צ'יינה משום שהכל היום מיוצר בסין. הספר גם עוסק בדו־מיניות, למשל, כי אם כובע יכול להיות גם זכר וגם נקבה אז כל דבר יכול".

נורית זרחי צילום: עמית שעל

את חושבת שהילדים יבינו את זה?

"לא, אבל עדיין זה פותח אצלם משהו. זה בסיס".

כתיבתה אינטואיטיבית וספונטנית, היא תמיד נושאת עמה פנקס ועיפרון, וכשעולה רעיון היא מתחילה לשרבט. "לפעמים זה גם פנקס צ'קים, מה שיש, העיקר שלא אשכח", היא אומרת.

אין לה ולא היתה לה מעולם כוונה לחנך דרך ספריה, "להפך", היא אומרת, "יש לי התנגדות מולדת לזה. אני חושדת במשרד החינוך ובכולם, אני משתדלת ללכת נגד זה. טוב שיש אחרים שעושים עבודה אחרת ואני בונה עליהם".

כשהיא מתחילה לכתוב היא לעולם לא יודעת לאיזה כיוון תלך וכיצד תסיים. כך היה גם בספרה החדש: "ישבתי בקונצרט שבו ניגנה רביעייה של בטהובן, ופתאום עלה לי הסיפור בראש. לא ידעתי בכלל אם אני רוצה לכתוב אותו, אבל ליתר ביטחון הוצאתי פתק וכתבתי קצת. אחרי כמה ימים נזכרתי בזה ואני בכלל לא בטוחה שתפסתי הכל".

עטיפת הספר צילום: באדיבות טל מאי וידיעות ספרים

בקושי הולכת לבנק

זרחי נולדה בירושלים, גדלה בקיבוץ גבע והיתה נשואה למשורר ולפזמונאי יורם טהרלב. היא בעלת תואר ראשון בספרות ופילוסופיה, ופרסמה מאות שירים וסיפורים בעיתוני ילדים ויותר מ־130 ספרים לילדים ומבוגרים. לאורך השנים הוענקו לה פרסים רבים, ובהם שלושה עיטורי כריסטיאן אנדרסן, פרס ביאליק ופרס ראש הממשלה.

אחרי כל כך הרבה פרסים את עוד מתרגשת?

"בכל פעם מחדש זה כיף. אף פעם לא השתייכתי לשום זרם, אז זה מאוד נעים לי". היא גם שמחה על התמיכה הכלכלית שמביאים הפרסים. "אין לי חוש לעסקים, אני בקושי הולכת לבנק", היא מודה. "מרבית הספרים שכתבתי אזלו ולא מוציאים אותם מחדש, וחבל לי שכל כך הרבה עבודה הולכת עם הרוח, אבל אין מה לעשות".

שירים לא שווים

את ספריה הראשונים פרסמה בהוצאת מסדה עם העורך אמיר גלבוע. "יורם ואני עזבנו את קיבוץ יגור לפתח תקווה, ואז עוד לא היו טלפונים בבתים, אלא רק בקיוסק", היא נזכרת, "אז הייתי הולכת לקיוסק פעם בכמה ימים ומטלפנת למסדה לבדוק אם גלבוע קרא את מה ששלחתי לו". כששלחה למשורר ט' כרמי אסופת שירים, הוא ענה לה "השירים לא שווים". זרחי לא הבינה את כוונתו. "שאלתי אותו אם אין אפילו שיר אחד טוב והוא חייך ואמר שיש טובים יותר וטובים פחות, הם פשוט לא שווים בטיבם, והוציא לי את ספר השירים 'המלך פטר והמלכה פטרייה'. זו היתה חוויה מעניינת לעבוד עם האנשים הנפלאים האלה, הם היו רציניים והיה להם יחס יוצא מהכלל לעברית ולספרות".

משהו השתנה בכתיבה שלך?

"אני דואגת שהשפה לא תהיה רחוקה מאוד מהשפה המדוברת ושזה לא יהיה מדי מנותק מהעולם שלנו".

שמה הולך לפניה, וכשהיא מגישה כתב להוצאת הספרים לרוב התשובה חיובית, אבל יש מקרים שבהם מבקשים ממנה לשנות את הטקסט. "ההוצאות מוכרחות להרוויח כסף, אחרת הן ייפלו. יש לי למשל סיפור על שלוש ילדות שגונבות, ואני חושבת שהוצאות לא יסכימו לפרסם אותו, אף שזה מה שספרות צריכה לעשות".