למי קראת אמן רחוב?

עדי סנד לא אוהב את ההגדרה "אמן רחוב", אף שהוא אחד הפעילים שבאמני הרחוב בארץ ומי שעומד מאחורי דמויות הקופסונים - שאותן אפשר למצוא על מאות קירות ברחבי הארץ, בעיקר בתל אביב. "אני אמן אורבני", הוא אומר, "שעושה בין השאר פעולות שונות ברחוב, אבל אני גם עובד בסטודיו, מפסל ויוצר מיצבים".

הקופסונים של סנד, שהם יצורים דמויי קופסה באינסוף וריאציות שונות, יככבו עד הקיץ הבא גם בתערוכה חדשה - "סיפורים שמספר לי הרחוב", שנפתחה בשבוע שעבר במרכז "בגובה העיניים" במוזיאון הילדים בחולון. התערוכה, שמוצגת בחסות נירלט, היא תערוכה אינטראקטיבית אשר מפגישה לראשונה באופן מסודר את הילדים שיבקרו בה עם העולם העשיר של אמנות רחוב ישראלית. העובדה שעבודותיו יועמדו למבחן ראשון בפני ילדים אינה מלחיצה אותו: "יש כאלה שמסתכלים על הקופסונים וישר אומרים 'זה לילדים'. אבל זה לא נכון. אלה דימויים ילדיים, לא ילדותיים. בין הקופסונים יש כאלה שמדממים, כאלה עם מוגבלויות ונכויות, כאלה שמרגישות כאב".

עדי סנד ועבודותיו בתערוכה. "אני אמן אורבני שעושה בין השאר פעולות ברחוב" צילום: רון ארדה

איך נולדו הקופסונים?

"אני מצייר את הקופסונים זה 17 שנה. הם מצוירים באמצעות שבלונות, בטכניקה שנקראת קולור־גרפיה. הם בעצם הפשטה של קובייה שהתחילה מסוג של שרבוט שעשיתי למעטפה בשעה שחיכיתי למכתב. משום שהם דמויי קופסה, הם מוגבלים בתנועה שלהם וזה מגביל אותי לפעמים גם בציור".

סנד (44) הוא טיפוס ייחודי - יש שיאמרו אפילו עוף מוזר - בסצנת אמנות הרחוב הישראלית, שמורכבת מטבע הדברים כולה מטיפוסים ייחודיים. אמני רחוב הם הרי טיפוסים שאינם מפחדים לצאת בלילות ולפרוש את משנתם האמנותית על קירות הערים, פעולה שבאופן עקרוני נחשבת בלתי חוקית כל עוד לא ניתנה לכך רשותו של בעל הנכס.

עוף מוזר

סנד הוא בין אמני הרחוב היחידים שאינו מסתתר מאחורי פסבדונים, וגם הרקע שלו שונה: הוא אדריכל מוסמך שסיים את לימודיו בבצלאל (אך מעולם לא עסק בתחום). מנגד, הוא עדיין אינו שש לחשוף את פניו בציבור, ולכן עושה זאת רק מאחורי מה שהוא מכנה "משקפי צונאמי" אטומים.

אם אתה מציג במוזיאונים, למה חשוב לך להמשיך ליצור גם ברחוב?

"אני לא חייב להמשיך לעשות את זה, אבל לעבודה במרחב הציבורי יש ערך. מבחינתי להציג במרחב הציבורי זה כמו להציג בגלריה, אבל עם הבדל אחד עיקרי: במרחב הציבורי אין צנזורה. הרחוב לא שותק, יש בו אינטראקציה. אני עושה עבודה ברחוב ואז בא מישהו וכותב משהו ליד זה, נוצר דיאלוג".

אולי אני נהנה לריב

אז אין חוקים כשזה מגיע למרחב הציבורי?

"יש חוקים ויש טריטוריה. אנחנו לא בהארלם של שנות השישים. זה כמו בים: אם תפסתי גל והתחלתי לגלוש עליו, אתה לא יכול להיכנס לי באמצע הגל. יש מקרים שמכעיסים אותי. אם יש לי קיר ויש לי חתימה, ואז מגיע מישהו שעושה סטריט ארט ובצורה חסרת תרבות לוקח צבע ומכסה את הכל, זה מכעיס. אבל אני מנהל יחסים כאלה עם העולם כל הזמן. יכול להיות שאני נהנה לריב עם כולם".

ומה שאתה עושה זה לא סטריט ארט?

"אני עושה גם סטריט ארט, אבל היום המונח מיוחס בעיקר לכל מיני חננות ומעצבים גרפיים, שמכסים קירות בעבודות גדולות ואחר כך כותבים עליהם שהם יצרו 'New Murals'. אלה האנשים שמגיעים היום לגלריות תחת ההגדרה הזאת ויש להם פוטנציאל מכירה מצוין.

"אני לא מכחיש, לפעמים אני שותף לבלגן הזה. את יכולה למצוא את העבודות שלי עומדות למכירה בגלריות כאלה ואחרות, והיתה גם אחת שרצתה לייצג אותי, אבל לא הסכמתי בגלל הדרישה לבלעדיות".