שחור זה השחור החדש

בהמשך הנאום הודתה ניונגו שבילדותה, כמי שנושאת את "צבע הלילה", גם היא סלדה מצבע עורה. "ניסיתי לנהל משא ומתן עם אלוהים ואמרתי לו שאפסיק לגנוב קוביות סוכר בלילה אם הוא ייתן לי את מה שרציתי, שאקשיב לאמא שלי ושלא אאבד את חולצת בית הספר - הכל אם הוא רק יעשה אותי קצת יותר בהירה". ואז, כך סיפרה, הגיעה אלק ווק (דוגמנית עבר מפורסמת ילידת סודן - ת"ו). "היא היתה שחורה כמו הלילה, הופיעה על כל מסלולי תצוגות האופנה ובכל מגזין, כולם דיברו על כמה שהיא יפה. אפילו אופרה ווינפרי קראה לה יפה, וזה כבר הפך את זה לעובדה".

לופיטה ניונגו. "ניסיתי לנהל משא ומתן עם אלוהים ואמרתי לו שאפסיק לגנוב קוביות סוכר בלילה אם הוא יעשה אותי יותר בהירה" צילום: רויטרס

מאז הזכייה באוסקר הוכתרה ניונגו ל־IT girl החדשה של עולם האופנה: החל בהופעתה בקמפיין האביב של "מיו מיו" השייך לבית פראדה; עבור בהכתרתה במגזין "פיפל" לאשה היפה בעולם לשנת 2014; ההכרזה עליה כ"שגרירה" השחורה הראשונה של לנקום פריז (והחוזה השמן שנלווה לכך); וכלה בהופעתה על שער יולי של "ווג" האמריקאי, התנ"ך של עולם האופנה - האפריקאית השנייה אי פעם שזכתה לכבוד (הראשונה היתה הדוגמנית בוורלי ג'ונסון באוגוסט 1974). כשניונגו נשאלה על כך היא ענתה כי זה בהחלט נחמד, אבל "בשום אופן לא היה באג'נדה שלי כשהתחלתי".

שחור לא מולבן

בחודשים האחרונים נראה שהחשיפה המוגברת של ניונגו העלתה בדרגה את הדיון על מודל היופי השגור בתעשיות היופי והאופנה. כאשה (מאוד) שחורה, מתעוררת השאלה אם נוכחותה של ניונגו בכל מדיה אפשרית והדיבור הבלתי פוסק על יופייה יצליחו גם לטרוף משהו מדפוסי המראה השכיחים על השטיח האדום, בין דפי הכרומו ועל גבי המסכים. הרי מרבית הסלבריטאיות השחורות הן בכלל בהירות עיניים (ריהאנה, נעמי קמפבל), בהירות עור (טיירה בנקס, האלי ברי), מובהרות שיער (ביונסה, ניקי מינאז'), מוחלקות שיער (מישל אובמה, קרי וושינגטון), ובאופן כללי - פשוט "מולבנות".

"מבחינה תרבותית חשוב שנשים כהות עור יזכו בהכרה תקשורתית ובפרסום", אומרת ל"מוסף כלכליסט" ד"ר מאיה פורן, מרצה בכירה לפסיכולוגיה ולימודי מגדר בראמאפו קולג', ניו ג'רזי, שכתבה רבות על תפיסות של יופי ודימוי גוף בהקשרים של גזע ומגדר. "מצד שני, זה נכון שנשים כאלו עוברות בדרך לשם תהליך של רומנטיזציה שמכתיבה התרבות הגזענית, והיופי שלהן מצטמצם לסוג של 'אקזוטיקה'.

"ועדיין, אופנה היא מה שהיא, כלומר מה שמקובל מבחינה תרבותית באותו רגע. הדבר הרגעי הזה, כידוע, יכול להביא גם לשינוי קבוע. ככה שלעיסוק ביופי של ניונגו יש חשיבות בנקודת הזמן הנוכחית, אך הוא גם עשוי להתגלות כבר חלוף".

פורן מזכירה שגם הדוגמנית אלק ווק הוכתרה באמצע שנות התשעים כייצוג חדש של יופי, אבל המעמד המכובד שזכתה לו לא שינה את הנוף הגזעי בתעשיית הדוגמנות ואת מה שנחשב ל"יפה" במערב. עם זאת, אין להמעיט בערך ההשפעה שהיתה לנוכחותה על נשים וילדות כהות עור: "כפי שהעידה ניונגו בנאומה, זה חשוב לראות בבואה של עצמך בחברה שסביבך. בימינו הייצוגים במדיה הם הדרך העיקרית לקבל הכרה ולגיטימציה, הדרך להשיג עצמיות וזהות. זה לא בריא במיוחד, אבל זו המציאות כרגע, ולכן הסלבריטאות של ניונגו בהחלט משפיעה על תפיסת היופי של נשים רבות".

היא יכולה להוביל לשינוי תפיסתי של ממש, ולא רק בקרב הקהילה האפרו־אמריקאית?

"כן, אבל לא ידוע איך ומתי".

תמונות מתוך הבלוג Vintage Black Glamour. "זה נחמד לראות גם אשה שחורה שלא מזיעה בשדה" צילום: vintageblackglamourbook.com

80% דוגמניות לבנות

מי שניסתה לחולל שינוי מיידי בסקאלת צבעי העור של עולם האופנה היא בת'אן הארדיסון, דוגמנית עבר שחורה, מייסדת סוכנות דוגמניות ואקטיביסטית בהווה. בספטמבר 2013 היא השיקה קמפיין לעידוד המגוון הגזעי בעולם האופנה, שבמסגרתו פרסמה רשימה של מעצבים המעסיקים רק דוגמניות לבנות. שישה חודשים לאחר מכן הפגין עולם האופנה את תמיכתו ביוזמה כשמועצת מעצבי האופנה האמריקאים העניקה לה פרס מיוחד על פועלה.

בשטח, מתברר, לא הרבה השתנה. בסבב שבועות האופנה האחרון שהתקיים בפברואר פרסם אתר הנשים הפמיניסטי ג'זבל, כפי שהוא עושה מדי עונה מאז 2008, את מדד המגוון הגזעי על המסלולים. את הפרסום ליוותה הכותרת "המגוון מדבר, אבל הפנים הלבנות הן שצועדות", והוא הצביע על כך שאת כ־80% מכלל המראות בתצוגות מציגות דוגמניות לבנות. לפי בדיקה מקיפה שערך האתר The Fashion Spot, בין התצוגות שהתקיימו בספטמבר 2013 (בסמוך להשקת הקמפיין של הארדיסון) לאלו האחרונות חלה עלייה של 1% בלבד בשימוש בדוגמניות לא־לבנות. כעת נותר להמתין לסבב שבועות האופנה הבא, שנמצא מעבר לפינה בספטמבר, ולבדוק אם רוחות השינוי אכן נושבות, כי אם לופיטה ניונגו ואלק ווק הן הכי כהה שתעשיית הזוהר יכולה - שום דבר בעצם לא השתנה.

ניונגו על שער "ווג". הישג היסטורי

שחור זה זוהר

אבל לצד הקולות הנאבקים באידאל היופי הלבן עולים לאחרונה גם קולות אחרים, שטוענים כי את הגישה הלוחמנית יש להמיר בגישה יותר קלילה ונגישה. אלו מנסים להשאיר את נושא היופי השחור בגבולות השיח על סטייל, זוהר ואופנה. נישל גיינר, למשל, שהעבירה חלק ניכר מהקריירה שלה בכתיבה למגזיני אופנה כגון "InStyle", "Glamour" ו"GQ", היא אחת מאלו שמאמינים כי התמקדות בצד הזוהר של האסתטיקה השחורה והימנעות מאג'נדה צדקנית וטעונה יביאו שינוי גדול יותר מכל מאבק ומחאה.

במסגרת חיפושיה אחר חומרים עבור רומן שעליו עבדה מצאה גיינר עוד ועוד תמונות של נשים שחורות שהיו בגדר סלבריטאיות בקהילה האפרו אמריקאית של אמצע המאה שעברה, כשהן מצולמות בבגדים מלאי קסם וקורנות מזוהר וגאווה. גיינר פתחה בלוג ועמוד פייסבוק שדרכם החלה לחשוף את האוצר הבלום הזה לעיני כל, ובספטמבר ייצא לאור גם הספר - "Vintage Black Glamour" - ובו אסופת תמונות וביוגרפיות של נשים שחורות שפעלו בתעשיית הבידור לאורך המאה ה־20 ולא זכו לחשיפה.

"הרבה אנשים חושבים שתמונות של שחורים מפעם מסתכמות בתמונות מהמאבק לזכויות האזרח או נשים שחורות בכנסייה, או אולי אריסים קוטפים בשדות הכותנה ומזיעים מעבודה קשה", אמרה לאחרונה גיינר בראיון, "זה בסדר, זה העבר שלנו, אבל אסור שזה יהיה האימג' היחיד שלנו. זה נחמד לראות גם אשה שחורה שלא מזיעה בשדה, אלא מנצנצת מרוב בלינג ונוטפת יהלומים".

שפה שקל לעכל

ניונגו על שער "דייזד"

גם אפרת ירדאי (32) ויפה־זיית צ'קול (28), בנות העדה האתיופית, מנסות להתייחס לאופנה ויופי שחור מנקודת מבט חפה ממחאה. כתיבתה הביקורתית והנוקבת של ירדאי התפרסמה בעבר בלא מעט מקומות, אבל לפני שנה פתחו היא וצ'קול את הבלוג Tsivonit למטרות אחרות. "קראנו בלוגים של נשים אפרו־אמריקאיות שעסקו באופנה ובטיפוח. לא היו דברים דומים לזה בעברית, אז החלטנו לעשות זאת בעצמנו", הן מסבירות.

"אנחנו יכולות לדבר על גזענות מהיום ועד מחר, אבל זה לא מה שרצינו לעסוק בו בבלוג", אומרת ירדאי, "רצינו לתת מענה בנושאי אופנה, יופי וטיפוח. גם דיון על סוג העור שלנו הוא חשוב - הרי שום קרם בסופר־פארם לא באמת מתאים לי. עייפנו מכל החפירות האינטלקטואליות. פמיניזם ואנטי־גזענות הם דברים אלמנטריים, ואנחנו רוצות לדבר בשפה שקל לעכל".

על האפשרות לטרנספורמציה במודל היופי בארצות הברית אומרת ירדאי כי ממדי הקהילה האפרו־אמריקאית וכוחה הכלכלי הם כאלו שיכולים להביא שינוי של ממש. בארץ, לעומת זאת, הופעתן של דמויות מקרב העדה האתיופית בתרבות הפופולרית היא בגדר טרנד. "להלביש אפריקאיות עם פוחלץ על הראש משאיר אותן במקום מאד מסוים", היא אומרת, "וכפי שהעובדה שברק אובמה הוא נשיא ארצות הברית לא אומרת שפחות שחורים יושבים בבתי הכלא שם, כך גם החשיפה של נשים כגון טיטי אנייאו או לופיטה ניונגו לא מצביעה על שינוי חברתי עמוק".

מצד שני, ירדאי בהחלט מברכת על כל אחת מהפנים השחורות החדשות שצצות. "זה טוב שיהיו יותר טיטי ופחות בר רפאלי", היא אומרת. "די, נשבר לנו, זה משעמם. כמה אפשר עם אותו הפרצוף שניבט מכל פינת רחוב? פתאום את רואה את טיטי או את טהוניה וזה מרענן. זה כמו שתשמעי כל הזמן גלגלצ ופתאום תיחשפי לתחנת רדיו צרפתית. זה פשוט אחר".