ביקורת ספרים: "ארבע ארצות", מתן חרמוני

סיפור של התפוררות. קהל היעד: מי שיצא לו לקרוא קצת שלום עליכם או מנדלי מו"ס. דבר המבקרת: טוב או רע - מה שבטוח זה שספרו השני של מתן חרמוני, מחבר "היברו פאבלישינג קומפני" המהולל (שזכה להיות בין חמשת המועמדים הסופיים לפרס ספיר ופרס ברנשטיין), הוא ספר מעניין. הוא מעניין לא רק בגלל הדמויות ובניית העלילה - בסעיף השני הוא דווקא לוקה בחסר - אלא בגלל היומרנות.

עטיפת הספר 'ארבע ארצות'

היומרה של חרמוני ב"ארבע ארצות" מרקיעה שחקים: הוא מערבב דמיון ומציאות, את החיים עם המתים, עברית של היום ושל פעם. לאט לאט, עקב בצד אגודל, הוא מתאר את הידרדרותו של יהושע רדלר, "סופר עברי" כושל, מאדם מכובד בעיני הסביבה ובעיני עצמו לקבצן, סחטן ומעין גנב. לא לחינם יהושע הוא סופר, ולא לחינם הוא מוקף בדמויות משנה שעיסוקן הוא סיפורים: רוחו של נחום צובלפלאץ, סופר יידי שטבע למוות בעקבות אהבה נכזבת; השכנה הבוהמיינית לשעבר, שמסיפורי האהבה הישנים שלה מנסה החבורה כולה לחיות; ובצלאל, דמות לא ברורה שעסוקה בתיעוד אובססיבי - אם כי לאו דווקא מדויק - של סביבתה.

זהו עולם ספרותי שהולך ומתכלה, הולך וחוזר אחורה, ובשלב מסוים חרמוני מחזיר את הסביבה כולה אחורה: מראות שאופייניים לעיירה היהודית של פעם מתחילים לצוץ בהווה, שלא לדבר על נחום רוח הרפאים, דמות שובת לב שנדמה שמייצגת את האיד של יהושע.

זה אינו ספר קל. השפה של חרמוני גבוהה, העלילה אטית למדי, ומי שלא סובל ספרות יידיש ודאי יתענה במהלך הקריאה. אבל בכל זאת, היומרנות פה מעוררת התפעלות - יומרנות, כמעט תמיד, היא מה שיצירת אמנות אמיתית זקוקה לו, וחרמוני הוא אמן מפתיע ומסקרן, קול חדש וחזק מאוד, מובחן מאוד, בספרות העברית.

(כנרת זמורה ביתן, 224 עמ').

"אבל העסקים שאצלי היו מהוגנים והגונים. אני סופר ביום, וקבצן בלילה".

שורה תחתונה:

קשה אך שווה.