התערוכה החדשה של ג'יימס טורל: ראה את האור
התערוכה של טורל, מחשובי האמנים האמריקאים בני זמננו, שנפתחה במוזיאון ישראל, מפתיעה, מתעתעת ומאתגרת את חוש הראייה
"השמים הם הסטודיו של טורל", אומרת ריטה קרסטינג, אוצרת המחלקה לאמנות עכשווית במוזיאון ישראל, שהשיק בשבוע שעבר את "מקום לאור", תערוכה של ג'יימס טורל, בין האמנים האמריקאים החשובים בימינו.
חמש יצירות
טורל (70) חוקר זה כ־50 שנה את האור ומשתמש בו כחומר הגלם המרכזי בעבודותיו. "עבודותיו עוסקות בתפיסה", אומרת קרסטינג, "האור הוא החומר שממנו עשויה העבודה, אבל הוא גם נושא העבודה". כל אחת מחמש העבודות בתערוכה מוצגת בחלל נפרד ויוצרת אפקט שונה עבור הצופה.
"אפרום (לבן)", 1966: "טורל יצר את העבודה בסטודיו שלו, שהיה בעצם חדר מלון בסנטה מוניקה, קליפורניה, שבו התנסה במשחקי אור של קרני השמש מבעד לחלונות", מסבירה קרסטינג.
העיניים ננעצות בקובייה לבנה שכמו מרחפת בחדר, אך בעצם מדובר בקרני אור היוצאות ממקרן ויוצרות צורה תלת־ממדית בחלל. "זו העבודה היחידה בתערוכה שבה טורל משתמש בהקרנת אור ממקרן", אומרת קרסטינג. "המקרן הוא שגרם לו להתעניין באור מלכתחילה. כסטודנט לאמנות היה צופה בדימויים של יצירות מופת שהוקרנו בכיתה, ומה שסקרן אותו היה השפעת האור על הדימוי, על היצירה".
"בולווינקל", 1969: לכאורה מסך קטן, בגודל מכשירי הטלוויזיה של פעם, המוצג בחלל קטן ובו שני כיסאות המיועדים לצופים. "זו עבודה מתעתעת", מסבירה קרסטינג, "כיוון שרוב הצופים בטוחים שגם פה הדימוי מוקרן, אבל כשמתקרבים מבינים שזהו בעצם חלל בצורת מסך ושהאור מוקרן מלמטה, מאחורי הקיר".
"ורוד לבן ריימאר", 1969. ריטה קרסטינג: "השימוש בוורוד היה מאוד לא מקובל בזמן שנוצרה, בעיקר בקרב אמנים גברים" ואכן, כשממש מתקרבים מבינים שאפשר להכניס יד אל תוך אותו מסך - והיא עוברת דרכו.
"קי ליים", 1994: גם העבודה הזאת מפתיעה. הדימוי המלבני הגדול, שנראה כדימוי שטוח המוקרן ממסך בחדר חשוך, הוא בעצם יצירת אור תלת־ממדית שאפשר ממש לפסוע אל תוכה, כמו אל רישום אור בחלל.
"ורוד לבן ריימאר", 1969: מלבן ענק דמוי מסך קולנוע, שמאחוריו בוקע אור ורוד בוהק, הוא העבודה העוצמתית ביותר בתערוכה. לי הוא נראה במבט ראשון כמו אור אלוהי ששולח קרניים אל תוך החדר. "זו עבודה שונה מאוד מהמסורות המינמליסטיות והמושגיות של התקופה, בכך שהיא עוצמתית כל כך", אומרת קרסטינג, "בנוסף, השימוש בוורוד היה מאוד לא מקובל בזמן שנוצרה, בעיקר בקרב אמנים גברים".
"נשימות אלמו הקדוש", 1992: ליצירה הזאת רצוי להקדיש כמה דקות לפחות. גם בה הדימוי הוא מלבן אור דמוי מסך, ומכיוון שהיא מוצגת בחדר חשוך במיוחד, והאור שבוקע ממנה אינו חזק, מוארים בעדינות גם צדי העבודה לצורך התמצאות בחדר. לעין נדרש זמן להתרגל למראה, אבל כשהיא מתרגלת היא מגלה שההשתקפות של העבודה ברצפה יוצרת ריבוע אור נוסף, בהיר יותר. "זה נראה כמו עבודה של מארק רות'קו", אני מסננת לעבר שלושת הריבועים, שהאמצעי מביניהם הוא החלל החשוך. "נכון, לא חשבתי על זה", אומרת קרסטינג.
ג'יימס טורל. השפעת האור סקרנה אותו צילום: Florian Holzherr
טעם של עוד
בתערוכה מוצגים גם שרטוטים של טורל מתחילת דרכו, שבהם הוא בודק את השפעת האור הקורן אל תוך חדר בית המלון שלו, עבודות על נייר שנעשו במקביל לעבודות ההקרנה וסרט וידיאו המתאר את עבודתו במכתש רודן - הר געש שרכש ב־1977 ובו יצר עבודה ענקית בשלבים. גם אלה מעניינים לצורך הבנת שיטות העבודה של האמן, אבל מבחינת החוויה הן לא משתוות לאפקט שיוצרות עבודות האור.
מי שחמש עבודות האור הותירו אותו עם טעם של עוד יכול לקפוץ ל"החלל הרואה" - עבודה של טורל שמוצגת מ־2002 בגן הפסלים במוזיאון. "זו אחת מעבודות 'חללי השמים' שלו", מסבירה קרסטינג, "חללים שמשלבים את החוץ עם הפנים". לכאורה זה מבנה פשוט - חלל עגול שבתקרתו חלון לשמים - אבל אין מקום טוב ממנו להבין את העובדה כי השמים הם אכן הסטודיו של טורל.
