$
פנאי

אלמגור, תאומי ומלי לוי גם

איך הופכים סרט שמתרחש בבית אבות ללהיט? מגייסים כישרונות ותיקים, דוגמנית ידועה, ואת אודי רקנאטי כמשקיע

אורי שאלתיאל 09:1912.03.14
מיכה שרפשטיין שולח מבט זריז לשעון, מסיט מעינו אגל זיעה דמיוני ומביט בחריקת שיניים לעבר האולם שבו הוא יושב בפינה, מול מסך וידיאו קטנטן, כשהוא חמוש באוזניות עצומות. המחזה שהמפיק הוותיק רואה מולו לא כל כך מוצא חן בעיניו: עשרות אנשים מתרוצצים כאחוזי תזזית, צועקים אחד על השני, 50 קשישים יושבים ליד שולחנות קטנים וממלמלים תלונות חרישיות, פנסיונרים של התזמורת הפילהרמונית משתעשעים בוויוואלדי קצרצר, וגם גילה אלמגור אחת, שממתינה שהכאוס הזה ייגמר ויהיה אפשר להמשיך לצלם. 

 

שרפשטיין מתרומם באטיות מהכיסא, ואני, שיושב לידו, עדיין מנסה להתאושש שבוע אחר כך מהווליום של הצעקות שהוא תכף הולך לשחרר כאן: "יש לנו בדיוק ארבע דקות לצלם את הסצנה הזו כמו שצריך", מרעים המפיק מול האולם המשתתק. "בעוד עשר שניות בדיוק ירוצו כאן מצלמות, וכל מה שאני מבקש זה לעשות את הסצנה הזאת פעם אחת כמו שצריך". 

 

הטייק שהתחיל בדיוק עשר שניות אחר כך, בו עודד תאומי מוביל את גילה אלמגור בתוך מעגל רוקדים, היה אמנם הטוב ביותר שצולם כל הערב - אבל גם ממנו שרפשטיין לא היה ממש מרוצה. "כמעט מושלם", הוא אומר לבמאי אמיר וולף בזמן שכולם הולכים להתנפל על הבופה. "בשנייה האחרונה עודד דחף את הגב שלו לפריים ולקח לנו כמה אלפי דולרים". הם מביטים שוב בטייק ומסכימים שאפשר לחתוך את הגב של תאומי, ולעבור אחרי האוכל לסצנה הבאה. ברוכים הבאים לבית האבות משען בגבעתיים, שבו מצטלם סרט הביכורים של וולף, "ציפורים בחול".

 

אודי רקנאטי (משמאל) ומיכה שרפשטיין. "הפקתי עשרות סרטים בחיים ואני יודע מתי יש לי קלף מנצח ביד" אודי רקנאטי (משמאל) ומיכה שרפשטיין. "הפקתי עשרות סרטים בחיים ואני יודע מתי יש לי קלף מנצח ביד" צילום: ענר גרין

 

עלילת הסרט מתפצלת לשני חלקים: בראשון מנהל עודד תאומי מערכת יחסים נצלנית עם גילה אלמגור ומרים זוהר על רקע זיכרונות מהשואה, ובשני אמנון וולף, בתפקיד בלש משטרה מחוספס (ומלי לוי בתפקיד אשתו), חוקר את הרצח של תאומי. רוב הקאסט עבר את גיל הפנסיה, וכולל שמות כמו יהודה אפרוני, דבורה קידר, דינה דורון ולאה שלנגר.

 

אמיר וולף כתב את התסריט לפני שש שנים אבל התקשה להשיג מימון, ורק כשפגש את שרפשטיין הגלגלים התחילו לנוע. שרפשטיין גייס לטובת הפרויקט את המפיק המתחיל ואיש העסקים המנוסה אודי רקאנטי, שהשקיע את הכסף בהפקה, ובימים אלו מסתיימים הצילומים. הסרט אמור לצאת לאקרנים בעוד כחצי שנה. 

 

הגיל עושה את שלו

 

עודד תאומי מסיים לאכול ראשון ואני מזנק עליו לראיון זריז. האמת שרציתי לדבר איתו על תקליט הילדים "עוג מלך הבשן" שהוא הוציא עם חוה אלברשטיין לפני 40 שנה, ושאותו שמעתי בערך 50 אלף פעם, אבל נוכחותם של יחצנים בסביבה מאלצת אותי לדבר עם גיבור ילדותי על "ציפורים בחול". "זה קצת מצחיק", אומר תאומי, "כי הסרט והתפקיד הזה מחזירים אותי לימים הכי יפים שלי, לתקופה של התקליט הזה עם חוה. זה לא כל כך טבעי ששחקן בן 80 פלוס מקבל תפקיד ראשי בסרט ישראלי. התרגשתי מאוד לזכות בתפקיד הזה, ותענוג גדול לצלם את הסרט עם כל הזקנים. אנחנו מראים לכולם כאן כמה כוח יש לנו. וזה עוד כלום, אחרי יום צילומים של 12 שעות אנחנו רצים לבמה לשחק קצת תיאטרון". 

 

אמיר וולף (מימין) עם עודד תאומי וגילה אלמגור. "עם כל הניסיון הזה שיש כאן מסביבי אני לא יכול לטעות" אמיר וולף (מימין) עם עודד תאומי וגילה אלמגור. "עם כל הניסיון הזה שיש כאן מסביבי אני לא יכול לטעות" צילום: ענר גרין

 

תאומי רץ לבמה ובמקומו מתיישב הבמאי אמיר וולף. "תגיד", אני שואל אותו, "זה לא מלחיץ לביים את כל התותחים הכבדים האלו ועוד בפעם הראשונה שאתה מביים סרט?". וולף מדליק סיגריה, לוקח שאיפה עמוקה וצוחק, "מה שאנשים לא מבינים זה שזה בדיוק ההפך". 

 

בדיוק ההפך?

"ברור. עם כל הניסיון הזה שיש כאן מסביבי אני לא יכול לטעות. דווקא לעבוד עם שחקנים צעירים זה הרבה יותר קשה, המבוגרים כל כך מקצועיים ומנוסים שכמעט לא צריך להגיד להם כלום. גילה למשל, בשנייה שכתבתי את התסריט ידעתי שאני רוצה אותה בסרט. ולא טעיתי. לעבוד איתה זה חלום. הידע שלה בקולנוע הוא פרייסלס לבמאי צעיר כמוני. כל יום אני לומד ממנה משהו חדש".

 

והנה וולף נעלם והגברת הראשונה כבר מתיישבת לידי. איזה כיף לי, אני מראיין את גילה אלמגור, אני חושב לעצמי ושולח מבטי עגל לכיוונה של הדיווה. אלמגור, משועשעת ומחויכת, מתחילה לענות על השאלות שעוד לא שאלתי. "קולנוע זה הכי כיף בעולם", היא אומרת, "כולם אומרים שזה מקצוע קשה וסיזיפי, אבל אני נהנית מכל שנייה. תן לי יום צילומים של 14 שעות ואני פורחת".

 

אני לא מבין איך אתם שומרים על ריכוז כל כך הרבה שעות בבלגן הזה.

הצלחתי להצחיק את מריל סטריפ הישראלית. "חביבי", היא אומרת, "אתה יודע כמה שנים אני בעסק הזה, מי שלא מצליח לשמור על ריכוז לא הופך להיות שחקן. את ההחלטה הזאת קיבלתי עוד כשהבריטים היו כאן". 

 

אז איך את עושה את זה? את פשוט נשארת בדמות במשך כל היום?

"אתה חושב שאני משוגעת? כל הסטניסלבסקי הזה לא מדבר אליי. כל מה שאני צריכה זה לשמוע את הבמאי אומר 'אקשן', ובשנייה אני עמוק בתוך הדמות".

 

לטענת הבמאי את מתפקדת כעוזרת במאי במשרה מלאה.

"שטויות, הוא סתם מחמיא לי. אני מבינה בקולנוע, אני רואה המון סרטים, משתדלת לעקוב כל הזמן, אבל בסופו של דבר אני רק שחקנית".

 

לא חשבת פעם לביים סרט?

"חשבתי על כל מיני דברים, אבל זה כבר לא יקרה כנראה".

 

למה?

"תגיד, אתה יודע בת כמה אני? לביים סרט זה משהו כמו שנתיים. לפחות. לא נראה לי שאני אהיה כאן בעוד שנתיים".

 

קלף מנצח

 

אלמגור משחררת את הפצצה ונוטשת אותי המום. שרפשטיין מציע לי סיגריה כדי להירגע, ובחוץ הוא מספר לי שלדעתו הסרט יזכה בפרסים בפסטיבלים חשובים. "הפקתי עשרות סרטים בחיים ואני יודע מתי יש לי קלף מנצח ביד. כבר כשקראתי את התסריט בפעם הראשונה ידעתי שזה סרט שיכול להגיע רחוק".

 

לפי הלחץ שלך בזמן הצילומים זה לא ממש נראה ככה.

"זה אני, לא משנה איזה סרט זה, אני תמיד מעורב עד הפרט האחרון ולוקח הכל ללב. אחרת אין ממש טעם בעבודה הזאת. או שאתה בפנים עד הסוף, או שתלך לחפש עבודה אחרת".

 

שרפשטיין חוזר לצילומים ואני כבר לחוץ לזוז הביתה. ארבע שעות על הסט הספיקו לי לחלוטין. בדרך לאוטו אני נתקל בעליזה רוזן, אוטוטו בת 90, נמרצת ויפה כתמיד. "אתה לא צריך לראיין אותי", היא צוחקת, "יש לי תפקיד קטנטן בסרט, בקושי כמה דקות, בטח הבמאי ישאיר אותי בסוף על הרצפה בחדר העריכה".

 

רק רציתי להגיד לך שאת שחקנית מופלאה. את אימא קוראז' שלך לא אשכח לעולם.

"אתה באמת חמוד, אבל המחמאות האלו רק מעצבנות אותי. כשאתה פורש ממשחק אסור לך לחשוב על מה שהיה, כי המחשבות יכולות להרוס אותך. עשו כבר מאה סרטים כאלה על שחקניות זקנות שמשתגעות, אז גם אני מחרימה את כל העולם, עד שמישהו מזמין אותי לשחק קצת. ואז אני רצה כמו משוגעת כי בסופו של דבר, לא יעזור כלום, לשחק זה הדבר הכי יפה בעולם".

 

בטל שלח
    לכל התגובות
    x