כשאבא רצה שאצא לעבוד ואוותר על לימודים אקדמיים אמי אמרה לו: "איך כגבר אתה יכול לומר שלימודים הם בזבוז?"

"אבי היה פועל שכיר במפעל אבן סיד, וגם אמא יצאה לעבוד בכל מיני עבודות כדי לקיים אותנו. בסופי שבוע עבדתי עם אבא במפעל, פיקחתי על מערכות רחיצה של האבן לפני שהיא הופכת לשיש וזיפזיף. לא ממש אהבתי את הישיבה בתוך כל המנועים, אבל אהבתי לבוא כי שם היו לי הרגעים הכי קרובים עם אבא. אבא עבד עם יהודים כל חייו ולמד מהם סלנג ביידיש, והם למדו ממנו ערבית. הוא אהב את הקשר עם היהודים, ואת הפלורליזם זרע בנו.

1963. מוסא חסדייה, בן שבע, עם אביו עבד ואחותו מרים, בת ארבע, בחוף הים בחיפה

"כשלמדתי בתיכון של העמותה הנוצרית בחיפה פגשתי לראשונה ילדים מסביבה עירונית, פתוחה ומתקדמת, והמפגש הזה הכניס בי תחרותיות ואמביציה. אתה לומד להכיר עולם אחר שנותן לך השראה ומושך אותך למעלה. אחרי התיכון כולם בסביבתי הלכו ללמוד הוראה, אבל אני רציתי ללמוד סטטיסטיקה וכלכלה. אבי אמר: 'למה לבזבז כסף על לימודים, שייצא לעבוד', אבל אמא התווכחה איתו בניסיון לגעת באגו הגברי שלו: 'איך כגבר אתה יכול לומר שלימודים זה בזבוז? שב ואל תעשה כלום, אני אדאג להביא את הכסף'. לא אשכח איך אמא נאבקה על הלימודים שלי ואמרה: 'אל תעצור את עצמך. ההצלחה שלך היא ההצלחה שלי'. לכן תמיד אמרתי לילדיי: 'הלימודים שלכם עליי', כי ההשקעה הכי טובה שאפשר לעשות היא בחינוך.

"אמי מתה בגיל 96. כשהזדקנה רגליה לא נשאו אותה יותר, והטיפול בה הפך לקשה וחייב שני גברים שיסחבו אותה ממקום למקום. על כך אמרה: 'אמא יכולה לגדל עשרה ילדים, אבל לעשרה ילדים קשה לתמוך באמא שמזדקנת'. כבן אחד מתוך עשרה אתה לומד להיאבק על המקום שלך, ומפריע לי שזה כיום המצב של ערבים אקדמאים בישראל, שייצוגם בדרג הניהולי בחברות ענק פרטיות שואף לאפס. לפעמים אני מרגיש קרוע בין המגזרים, אני רוצה שהחברה שלי תעלה מדרגה בשמירה על הסביבה, בפתיחות, בהתנגדות לאלימות, אבל זה לא סותר את הזהות הפלסטינית שלי שהיא 'בילט אין'. אני לא צריך לחפש אותה, היא נמצאת בתוכי".