אבא שיבח את המצאותיי, אבל אמר: "אתה הילד הכי ייחודי, בדיוק כמו כל אחד אחר"
בני לנדא, מייסד אינדיגו ובעלי חברת לנדא: "כשאמרתי לאמי 'אם אין ברירה, שהפלסטינים יסבלו' היא אמרה: 'לא אנושי לדבר כך על בני אדם'"
"עם הזמן אבי הצליח להתקדם, למכור את כלי הנגרות שלו ולקנות חנות לסיגרים, עיתונים וממתקים, ובה בנה בעצמו תא עץ לצילום, ולידו תא חשוך לפיתוח. אבי עבד עם כימיקלים בצורת אבקה שנהג לערבב במשך שעתיים במכל זכוכית ענק. באחד הימים לקחתי מנוע של פטיפון, חיברתי לו צינוריות גומי, וכך עורבבו הכימיקלים בצורה נפלאה. אבי כל כך התלהב שהוא גרר שוטרים וסתם עוברי אורח לתוך החנות כדי להראות להם איזו מבריקה ההמצאה של בנו. הוא תמיד הילל כל המצאה שלי, וגרם לי להרגיש כמו האדם המיוחד ביותר בעולם, אבל מצד שני תמיד אמר לי ביידיש: 'אתה הכי ייחודי, בדיוק כמו כל אחד אחר'.
1952. בני לנדא, בן שש (משמאל), עם אחיו שאול, בן 12, והוריהם אשר וזלטה באדמונטון, קנדה
"אמא היתה הצד הרוחני בבית, היא היתה אינטלקטואלית ודיברה בשפה ספרותית, וחוץ מאשתי, היא האדם הנדיב ביותר שהכרתי בחיי. אסונות הומניטריים מכל סוג קרעו לה את הלב, וכל דבר שסימל חוסר שוויוניות הפריע לה, מהמצב של הפלסטינים ועד דיווחים על הפליטים בביאפרה. בילדותי בתנועת הנוער שיחקנו 'ג'וז אנד ערבס', והיינו צריכים להרוג אחד את השני. כשאמרתי לאמי בהשפעת האווירה הזאת 'אם ישנה בעיה שאי אפשר לפתור, אין ברירה, שהפלסטינים יסבלו', היא אמרה: 'זה דיבור פשיסטי, לא אנושי לדבר כך על בני אדם'. רק בארץ נפל לי האסימון כשהבנתי שהם גם אזרחים של המדינה שלי.
"כל אחד עושה דברים כדי שמישהו יתגאה בו. בשבילי בתחום המקצועי זה היה אבא שלי. אבי מת ב־1985, כשאינדיגו היתה בשנים הקשות של טיפוס במעלה ההר, שבהן עבדתי יום ולילה. הוא לא זכה לראות את ההצלחה הכבירה של החברה. כציוני שרוף הוא היה מאוד מתגאה לדעת שכל זה התחיל בפינה הקטנה של הצילום אצלו בחנות. למעשה אני עושה היום את מה שעשיתי אצלו בגיל תשע. האהבה לייצור דמויות על נייר נשארה איתי כל החיים, כאילו זה מה שנולדתי לעשות".
