הצגה: "חברות הכי טובות", בית ליסין והקאמרי
כוחו של המחזה מאת ענת גוב הוא הדמויות, שמגלמות, בשני צירי זמן, שש שחקניות מצוינות. קטעי השלישייה הצעירה קלילים, ואצל השלישייה הבוגרת הושם דגש על הרגש, עם הרבה הומור
המחזה מאת ענת גוב בבימוי גלעד קמחי, תפאורה של ערן עצמון, תלבושות של מוני מדניק ועריכה מוזיקלית של אמיר לקנר. עם מיה דגן, יעל לבנטל, שרית וינו אלעד, שמרית לוסטיג, כנרת לימוני ודינה סנדרסון.
קהל היעד: חובבי קומדיות עם קורטוב ציניות וסוף טוב.
דבר המבקרת: שנים של חברות בין סופי, תרצה וללי הגיעו לקצן בעקבות ריב בחופשה משותפת. אחרי תקופת נתק מכנסת אותן ללי למפגש מפתיע, ובמהלכו מביטות על הרגעים המשמעותיים מימי התיכון עד גיל 40. זהו המחזה הראשון שכתבה גוב לקאמרי ב־1999, והוא מגיע למקומות האינטימיים ביותר בחברות נשית - אהבה, קנאה, עוקץ, רוך, תלות וביקורת. כל אשה תזדהה עם הדמויות והסיטואציות, אבל לא מדובר בהצגה לנשים בלבד.
מימין: מיה דגן, שרית וינו אלעד ויעל לבנטל. המקומות האינטימיים בחברות נשית צילום: דניאל קמינסקי כוחו של המחזה הוא הדמויות, שמגלמות, בשני צירי זמן, שש שחקניות מצוינות. קטעי השלישייה הצעירה קלילים, ואצל השלישייה הבוגרת הושם דגש על הרגש, עם הרבה הומור. דגן ולבנטל הבריקו בתזמון קומי מדויק, וינו אלעד נהדרת כצלע המאזנת, ש"עושה את מה שרציתי כל השנים ולא היה לי אומץ - מסכסכת בפרצוף". קשה להתנתק מזיכרונות ההפקה המקורית, אבל קמחי עמד במשימה ויצר הצגה קצבית בדגש על תמונת במה אסתטית - תלבושות ואביזרים צבעוניים המסמלים את ימי הנעורים, תפאורה פונקציונלית המשרתת את הקפיצות בזמן ופסקול מקסים. ציטוט למזכרת: "אני הייתי צריכה לסתום את הפה הקטן שלי בשביל שאת לא תפתחי את הפה הגדול שלך".
שורה תחתונה: ערב מלא חן על נערות, נשים ומה שביניהן.
