אבי לימד אותי מה עושים כששוטר קג"ב עוצר אותך: "אל תבקש כלום, אל תאמין למה שאומרים לך ואל תפחד מהם"

1973. יוג'ין קנדל (14, במרכז) עם אחיו לאוניד (6) והוריו פליקס ותמרה בחצי האי קרים

"ב־1963 אבי הפך לפרילנסר בתחום הכתיבה. הוא אהב לכתוב תסריטים להופעות, לתיאטרון ולסטנד־אפ, כתיבה היא החיים שלו, והוא ראה שהוא יכול להתפרנס מזה. היום הוא בן 80 ועדיין עובד שש־שבע שעות בלי הפסקה. מאז שאמי מתה הוא אפילו יותר ממוקד בזה. עוד מילדות אני זוכר שאבא עבד בבית ולכן תמיד היה צריך לשמור על שקט, אבל הוא גם הקדיש לי המון זמן, במשחקים, בטיולים ובשיחות, ועד היום הוא החבר הכי טוב שלי.

"כשהייתי בן 14 אבי אמר לי ולאחי: 'אמא ואני רוצים לעזוב את ברית המועצות, אנחנו רוצים שתגדלו במדינה שבה לא תתביישו להיות יהודים, שאנשים סביבכם לא יראו בזה נכות'. עד 1977 היינו בסירוב עלייה. זאת היתה תקופה קשה, שבה נערכו חיפושים בבית, ניתוקי טלפון, הטרדות ומעקבים. אמא נאלצה להתפטר מעבודתה כמהנדסת טילים. בגיל 16 אבי לימד אותי מה עושים כשעוצר אותך שוטר קג"ב: 'אל תבקש כלום, אל תאמין למה שאומרים לך ואל תפחד מהם', כלומר: אל תנסה להיכנס איתם להסדרים, אל תבקש מהם שום הטבות ואל תאמין למה שיאמרו לך.

"כשהשגנו אישור עלינו לארץ, בלי דירה ובלי משפחה, עם המון ספרים ו־400 דולר. אבא החל לעבוד ברשות השידור ואמא התחילה ללמד מיקרו־אלקטרוניקה והפכה בתוך כמה שנים למורה מאוד אהודה, אף על פי שכולם גיחכו על השגיאות שלה. היא היתה מעורבת אישית בחיים של כל ילד, ונהגה לקום בארבע לפנות בוקר ולשנן את ההרצאה בעל־פה כדי להימנע משגיאות בעברית. גם אבי היה כזה - הוא לימד אותי להיות מקצוען אולטימטיבי כשאמר לי: 'ההבדל בין מקצוען לחובבן אינו בהישגים הגבוהים, אלא בכך שמקצוען לא ייתן לעצמו לרדת מתחת לאיזשהו רף'. זה אחד המשפטים שהכי השפיעו עליי.

"אמי היתה אשה חזקה עם עקרונות ברורים. כשהוריי סיימו לשלם את ההלוואות על דירת עמידר בירושלים ועמדו לצאת ממנה אמי קרצפה את כל הדירה, הלכה לבנק, הגישה לפקידים פרחים ואמרה: 'אתם עזרתם לי להיקלט במדינה הזאת'. בבנק הסתכלו עליה בהלם, אבל זה ממש אפיין אותה - היא לא לקחה שום דבר כמובן מאליו. 15 שנה מאז מותה לי ולאבי יש טקס קבוע. בכל יום שישי אנחנו הולכים לקבר שלה, וזה מאוד מחבר אותנו. כשאני נמצא בחו"ל ואבא הולך לבד - זה מאוד חסר לי".