הבאנו Hallo עליכם
בין עכו לנהריה יש קיבוץ על טהרת גרמנים בלונדינים ויפי תואר. תושביו הנוצרים משקיעים מאמץ, מסירות ואמונה בניסיון לאחות פצעים שאת רובם הזמן כבר ריפא
נס עמים - הקיבוץ הנוצרי
נוסד: 1963, במועצה האזורית מטה אשר
האנשים: כ־100 נוצרים פרוטסטנטים מגרמניה והולנד, וכמה עשרות מתנדבים
בורחים מ: צללי העבר
קיבוץ נס עמים שוכן למרגלות רכס הרים בין עכו לנהריה. במבט ראשון המקום נראה כמו קיבוץ לכל דבר: בתים של קומה אחת, עצים מצלים על השבילים, ומבנה שנראה כמו חדר אוכל. במבט ראשון.
בסמוך לגן הבוטני המטופח חולף על פניי אדם מבוגר ובהיר שיער הרכוב על אופניים הולנדיים ישנים, ומזכה אותי בחיוך מנומס. מאחורי הדלפק במבנה, שאינו חדר אוכל אלא חדר קבלה של בית ההארחה של הקיבוץ, עומד נער בהיר שיער שבאנגלית עם מבטא גרמני כבד מכוון אותי אל משרדו של האחראי האדמיניסטרטיבי של הקהילה, פּלאוֹס בּלוֹם. הדבר הראשון שבלום אומר לי הוא שאין פה פעילות מיסיונרית ולא ממירים פה יהודים לנצרות. "התחייבנו לזה בחוזה עם לוי אשכול", הוא אומר.
נס עמים הוא היישוב הקהילתי הנוצרי הראשון שקם במדינת ישראל, והחשדנות כלפי צברים סקרנים מלווה אותו מאז שד"ר יוהן פילון ההולנדי עבד בבית החולים הסקוטי בטבריה, וחלם להיות זה ש"יפתח דף חדש" ביחסי היהודים והנוצרים אחרי השואה. לרעיון להקים קיבוץ נוצרי היו הרבה מתנגדים, ובראשם קיבוץ לוחמי הגטאות השכן, אבל ב־1963 הגיעו למקום שתי משפחות מתנדבים באוטובוס מנצרת. האוטובוס הפך לבית הראשון ביישוב, ומשמש מוזיאון עד היום. ב־1970 קיבלו המתנדבים הגרמנים, שהיום מהווים את רוב הקהילה, אישורים לשהיית קבע.
בלום, כיום בתחילת שנות ה־30 לחייו, עלה לנס עמים אחרי שעבד בבנק בהולנד. "אשתי ואני החלטנו שאם אנחנו מאמינים, עלינו ללכת עד הסוף, לא רק לכנסייה ביום ראשון. מכרנו את הבית שלנו, וכעבור כמה חודשים נתקלתי בעיתון במודעת דרושים לניהול אדמיניסטרטיבי לנס עמים בארץ ישראל. כשהתפטרתי בבנק לא האמינו שאני עוזב כזו משרה מתגמלת".
בלום מראה לי את בית ההארחה, שני מבנים מוארכים עם חדרים צנועים ונקיים. במסדרון אנחנו נתקלים בבת 20 נאה שמקרצפת את הרצפה. בלום מפטפט איתה בחיוך. זאת אחת המתנדבות. כמי שמורגל לראות עובדות ניקיון מקבוצות אתניות וסוציו־אקונומיות מאוד מסוימות, אני בוהה במנקה בבלבול. כשאפגוש אותה אחר כך היא תספר לי שהיא כאן לסגור מעגל, כי הוריה התנדבו כאן כשהיתה ילדה.
בנס עמים אין כנסייה אלא בית תפילה. כך קוראים לזה כדי לא להתגרות. במבואה אליו עומדת מזרקה בצורת נחל קטן שנשפך לבריכה, ובמרכזה מפוסלות שלוש קבוצות של דמויות ננסיות משלוש הדתות, מתפללות כל אחת בדרכה: המוסלמים משתחווים, הנוצרים כורעים והיהודים עומדים שפופים. חללו ריק מסמלים או איקונות. התפילות, דרך אגב, נערכות בשבת ולא בראשון, מתוך רצון להתחבר למנהגי המקום.
בית התפילה בנס עמים. כמעט נעדר סממנים נוצריים, כדי לא להתגרות צילום: אבישג שאר-ישוב
הנחה על רציחת ישו
כומר צעיר ותיירים לומדי עברית חושפים בפניי תמימות כובשת
כל קיבוץ צריך אידאל קצת תלוש. זה של נס עמים הוא קידום השלום בין יהודים וערבים באמצעות הפצת ערכי סובלנות אירופיים. בשנים האחרונות נערכות פה סדנאות של קבוצות מעורבות, שהמימון עבורן מגיע מהקהילות הפרוטסטנטיות באירופה שמעוניינות בפיוס היסטורי בארץ ישראל (בשונה מהנוצרים האוונגליסטים, לדוגמה). בלום מספר שהקיבוץ החל בתהליך קליטה של משפחות יהודיות וערביות, ובעוד שנה או שנתיים יקומו בנס עמים גן ובית ספר יסודי דו־לאומי.
נס עמים מלא מתנדבים מחו"ל, שמחולקים לשלוש קבוצות - צעירים הולנדים וגרמנים שמגיעים לכשנה; פנסיונרים שמגיעים לתקופות קצרות ולפעמים נשארים שנים; ובני 30–50, לרוב אנשי מקצוע כגון גננים ושיפוצניקים. כולם אוכלים יחד בחדר האוכל, אך מחולקים לשולחנות מוארכים נפרדים. כשאשאל אותם על כך בארוחת הצהריים לא אקבל תשובה. כל מתנדב מקבל חדר ודמי כיס שבועיים.
באחד החדרים אני פוגש את שרלוט ובן זוגה, שמארחים שתי חברות שנסעו עד לכאן לבקר אותם. שרלוט הגיעה לישראל מתוך סקרנות, לא אמונה. "אני מאמינה, אבל אני לא פנאטית. דרשות אני הולכת לשמוע רק מתי שבא לי, במיוחד אם מדובר בכומר האהוב עליי, שיש לו גישה יותר שמאלית, והוא מדבר על היחס לפלסטינים ועל זה שאסור שתהיה אפליה. אני רוצה שלום. זה חשוב לי".
אני מתגנב לשיעור עברית שנערך באחת מכיתות הלימוד. נושא השיעור הוא הבעה בזכר ובנקבה.
המתנדבים־התלמידים מתקשים אך לא מוותרים, אף שספק אם יזכרו משהו בעוד שנתיים, אחרי שיעזבו.
את הכומר טוני שטרנץ (37) ואשתו כריסטין אני פוגש בחדר האוכל. טוני הגיע לארבעה חודשים, לפני שיחזור למולדתו ויאייש את תפקידו הראשון כרועה של קהילה. השיחה זורמת. אין להם ילדים, ויש להם אנרגיות של זוג צעיר. אני אומר לטוני שקשה לי לדמיין אותו כרועה קהילה חמור סבר, והוא קוטע את השיחה ומודיע שעליו להתייצב למשמרת שטיפת כלים. רודולף (66), כומר שממלא משמרת כמלצר, מציע לי לשאול את אשתו על העבר הנאצי של סבה, והולך להוציא ארטישוקים ממולאים לצליינים מגרמניה שבדיוק הגיעו.
"אנחנו הפרוטסטנטים שינינו את התפיסה שאמרה שאתם רצחתם את ישו", אומר לי ריינר שטולמן, אחד משלושת הכמרים הקבועים של קהילת נס עמים, תוך כדי אכילת לבן וקומפוט. "אבל לצד האהדה למפעל הציוני, ישנה גם ביקורת על מדיניות הכיבוש. אומר זאת בפשטות, אם צרפתי וגרמני יכולים לחיות בשלום, אז גם יהודי וערבי יכולים. הבעיה היא שבכל פעם שגרמני אומר את זה אתם מיד מרימים את דגל השואה, וטוענים שאין לנו זכות לדבר. בעיניי זה לא הוגן, כי הכנסייה הפרוטסטנטית היום נלחמת באנטישמיות. אנחנו בנס עמים מכים על חטא השואה בכל יום שאנחנו כאן, בארץ שלכם. מה שאנחנו עושים בנס עמים חלחל למעמקי הדנ"א של הפרוטסטנטיות ואל לב הקונצנזוס הגרמני. אנחנו פשוט מאמינים בחיים בשלום. אין לזה קשר לאנטישמיות".
בצדו השני של חדר האוכל יש כורסאות פשוטות ושולחנות ביליארד ופינג פונג. גם שם ההפרדה הגילית נשמרת בקפידה. פנסיונרים מספרים לי שהם עובדים כאן קשה, אבל השהות מעניקה להם זמן לעצמם ולמחשבותיהם. לרבים מהם זה הביקור השני או השלישי. אחד מהם מנצח אותי בפינג פונג.
