מילון כלכליסט
 

האם הילד שלך פסיכופת?

הנוירו-קרימינולוג אדריאן ריין טוען שניתן לזהות את הסימנים המקדימים כבר בגיל שלוש. אבל האם הייתם מעזים לבדוק את הילד שלכם?

סדני הינגסטון 23.09.12

מאת: סנדי הינגסטון, מגזין פילדלפיה

לפני כמה עשרות שנים במאוריציוס, אי קטן לחופי מדגסקר, קבוצת חוקרים הושיבו 1,975 ילדים בני שלוש בזה אחר זה והצמידו להם אוזניות. בהתחלה, נשמע באזניות צליל ניטרלי (כלומר, שאינו מעורר שום תחושה מיוחדת) ואחרי כמה שניות החל להתנגן בליל צלילים צורמים של כלי מתכת. הצליל הראשון, ואחריו הצליל השני, חזרו בזה אחר זה שוב ושוב. לכל ילד הוצמדו אלקטרודות שמדדו את כמות הזיעה שפלט בין הצלילים. רוב הילדים החלו להזיע באופן ניכר לאחר ששמעו את הצליל הראשון, כיוון שהם קישרו אותו לצליל השני והבלתי-נעים שהגיע אחריו.

עשרים שנה לאחר מכן החוקרים חזרו לילדים ממאוריציוס. הם איתרו 137 מהם שקיבלו רישומים פליליים בבגרותם – בעיקר על עבירות סמים, תנועה, תקיפות אלימות. הם התאימו אותם לקבוצה אחרת של משתתפים עם רקע דומה וללא רישומים פליליים, ואז השוו את המבחנים של שתי הקבוצות מימי הילדות. הם מצאו שהילדים שצפו - באמצעות הזיעה - את הצליל השני והצורם כמעט ולא נכחו ברשימת העבריינים. מי שמילאו את הרשימה היו אותם ילדים שהפגינו חוסר ציפייה מוחלט לבאות כבר בגיל 3. 

אחד מהחוקרים היה אדריאן ריין, פסיכולוג נמוך קומה ומלא חיים עם תלתלים מאפירים, שנחשב לחוקר המוביל בעולם בנוירו-קרימינולוגיה. הוא מרצה במחלקות הקרימינולוגיה, הפסיכיאטריה והפסיכולוגיה באוניברסיטת פנסילבניה וחיבר את הספר The Psychopathology of Crime ("הפסיכו-פתולוגיה של הפשע"), כך שאת הקריירה שלו הוא מבלה בעיקר בחקר אנשים אכזריים, במיוחד פסיכופתים. "יש 20 מאפייני אישיות שונים לפסיכופתים", אומר ריין (58) במבטא בריטי מצוחצח. הוא במקור ממחוז דורהם וקיבל את הדוקטורט שלנו מאוניברסיטת יורק. "אך מה שעומד בבסיס כולם הוא היעדרו של כל רגש שהוא. פסיכופתים לא חווים רגשות באותו אופן כמונו". הניסוי עם הילדים הוא גרסה פשוטה של ההתניה הפבלובית: "נותנים להם אוזניות ומשמיעים להם צליל אזהרה, ואז פרץ מוזיקה חזקה – כי אי אפשר לתת לילדים בני שלוש שוקים חשמליים". ריין נשמע קצת מאוכזב מכך. "ילדים נורמליים לומדים מה עומד להגיע ומתחילים להזיע. ילדים שבהמשך חייהם יהפכו לפושעים, לפחות בחלק מהמקרים, לא מראים כל סימן להתניה".

חיים לא פחד

העניין אצל ילדים ללא תגובת פחד, ריין מסביר במשרדו באוניברסיטת פנסילבניה – שמעטרים אותו רק דגמים מפלסטיק של המוח וכמה תמונות MRI ססגוניות – הוא שהם אף פעם לא יוצרים את הקשר בין התנהגות לעונש. אם אתה מרביץ לאח שלך, אמא צועקת עליך. אם אתה זורק נודלס על אבא, אתה מקבל סטירה. "אנחנו מעריכים שהמודעות הזו והחשש מעונש מונעים מרובנו לבצע פשעים", אומר ריין – במילים אחרות, הם מה שמעוררים אצלנו תחושות אשמה, ולכן אנחנו משחקים לפי כללי המשחק של החברה. "אבל אם אתם לא חוששים מההשלכות, אתם פשוט תבצעו את הפשע".

המוח הוא איבר מורכב להפליא. פעילותם של חלקים מסוימים בו תלויה בחלקים אחרים והאזורים משתלבים זה בזה באופנים שונים. עם זאת, המחקר של ריין מתמקד יותר ויותר באמיגדלה, אזור קטן בצורת שקד האחראי על רגשות ובמיוחד חרדה, פחד, אמפתיה וחרטה. הנפח של האמיגדלות של פסיכופתים קטנות ב-18% בהשוואה לאוכלוסייה הכללית. "יש להם אמיגדלה, אבל היא מוקטנת", מסביר ריין.

ישנם הבדלים רבים נוספים בין מוחות של פסיכופתים למוחות של אנשים רגילים. יש להם פחות חומר אפור בקורטקס הפרה-פרונטלי, המווסת את השליטה בדחפים וקבלת ההחלטות. יש להם סיכוי גבוה יותר לליקוי התפתחותי במוח בשם cavum septum pellucidum. חילוף החומרים של הגלוקוז שונה אצלם בחלק מהאזורים. הסטריאטום, האזור האחראי על עיבוד תגמולים, מוגדל. בקהילה המדעית ישנו דיון אם הבדלים מסוג זה הם הגורם או התוצאה של התנהגות פסיכופתית. ריין משוכנע שהם הגורם. "אנשים הם כמו פאזל", הוא אומר. "צריך שכל החלקים ייכנסו למקום. יש לנו ייעוד. חלק מהאנשים מקבלים יד גרועה; חלק מקבלים פול האוס".

במקרה אנחנו בעיצומה של תקופה פסיכופתית. בסדרת הטלוויזיה "דקסטר" הגיבור הוא רוצח סדרתי. נהרנו לקולנוע לראות את הייסורים של טילדה סווינטון סביב בנה הפסיכופת ב"חייבים לדבר על קווין". התלהבנו מכתבת השער של ה"ניו יורק טיימס" על קשייה של משפחה מפלורידה עם הילד בן התשע, מייקל, שבאמת – באמת – רוצה להרוג את אחיו. חלק ניכר ממה שהביא את הפסיכופתיה לקדמת הבמה הוא המחקר פורץ הדרך של ריין על מוחות קרימינליים. לדבריו, ה-MRI היה פורץ הדרך. הוא אִפשר למדענים, לראשונה, לראות בזמן אמת מה קורה כשפסיכופת רואה תמונות מטרידות או מתחבט בדילמה מוסרית, בהשוואה לשאר האוכלוסייה.

ההבדל בין פסיכופת לפושע מן השורה הוא בקנה המידה. פסיכופתים מבצעים פשעים רבים. אצלם אין זה שלב זמני; הם פשוט משתפרים במעשיהם. כפי שציין אחד המחקרים, הם "עושים מניפולציות באנשים אחרים כדי להשיג את מטרותיהם, מבצעים פשעים מתוכננים מראש ואינם מושפעים כלל ממעשיהם המזעזעים". אף ששכיחות הפסיכופתיה באוכלוסייה הכללית קרובה לאחוז, בקרב האסירים בארה"ב היא מגיעה ל-15-35%. ההערכה היא שפסיכופתים מבצעים 65% מכל הפשעים – מיעוט קטן בקרבנו שיוצר גלי ענק של אנדרולמוסיה ופחד. התחום של ריין, "נוירו-קרימינולוגיה", בוחן את האופן שבו מבנה המוח עלול להוביל לפסיכופתיה וכיצד ניתן לזהות מבני מוח בלתי תקינים מסוג זה.

אנו רגילים לחשוב על התנהגות פושעת כעל בחירה מודעת של אנשים כמונו שמחליטים לפרוק כל עול. אבל מה אם ריין צודק? מה אם באמת יש אות קין, והפסיכופתים הם הקורבנות של הביולוגיה שלהם? איך הדבר ישפיע על האופן שבו אנו רואים אותם – ואיך הוא אמור להשפיע?

ריין נהנה מחברתם של פסיכופתים. הוא לא היחיד. אם אתה הרוצח הסדרתי טד בנדי, לא מזיק שתהיה מקסים. "קסם שטחי" הוא למעשה אחד מ-20 התכונות שברשימת הפסיכופתיה הידועה של הפסיכולוג רוברט הייר, יחד עם "אימפולסיביות", "התנהגות מינית מופקרת", "שקרנות פתולוגית" ו"עצמי גרנדיוזי". "הם מסמר המסיבה – דברנים למדי", אומר ריין. "הם כריזמטיים וכיף לעבוד איתם. הם תמיד ינסו להוביל אתכם בדרך השושנים".

ההבדל בין לדעת ללהרגיש

ריין התחיל לחשוב על מקור הרוע בגלל ילדים. כשלמד לתואר ראשון באוקספורד הוא עבד בעמותה ששלחה ילדים למחנה קיץ: "היינו מעירים אותם בבוקר, מוציאים אותם לשחק, בילינו איתם כל היום. אפשר היה לראות את ההבדלים האינדיבידואליים ביניהם. חלקם היו בריונים, ולא היה מה לעשות כדי לשנות זאת". הוא למד פסיכולוגיה וכתב את עבודת הדוקטורט שלו על קצב הדופק ומוליכות העור של מתבגרים אגרסיביים. באותה תקופה, שנות השבעים, התיאוריות הביולוגיות המסבירות את ההתנהגות נחשבו למיושנות. העבודה היחידה שהוא הצליח למצוא כשסיים את לימודיו הייתה בבית כלא. הוא חקר שם פדופילים ואנסים ורוצחים ותיעד בקפידה את הסמנים הביולוגיים שלהם, ובסופו של דבר מצא את דרכו חזרה אל העולם האקדמי. ב-2007 הוא נפרד מעבודתו באוניברסיטת דרום קליפורניה ועבר למרכז ג'רי לי לקרימינולוגיה באוניברסיטת פנסילבניה. 

הפשע והאקדמיה הם שילוב משונה. ריין הוא טיפוס קר רוח באופן מוזר, כמעט מנותק. מבחינתו הפשע הוא חידה שיש לפתור, בעיה שכל המאמצים שלנו עד כה לא הצליחו להשפיע עליה. לא הגיוני בעיניו להמשיך את היוזמות העדכניות נגד פשיעה: "הן לא עובדות", הוא מושך בכתפיו. והוא משוכנע שהסיבה לכך היא שעבור חלק מהאנשים התנהגות פושעת היא נטייה שמעבר לשליטה מודעת. "איש לא בוחר במוח רע", הוא אומר. "ילדים לא בוחרים לפתח אמיגדלה קטנה ב-18%".

אבל יש כאן בעיה: לפי החוקים הפסיכיאטריים הקיימים בארה"ב, לא ניתן לאבחן ילדים עד גיל 18 כפסיכופתים, כיוון שהסטיגמה רעילה. מי רוצה לומר להורה שהילד שלו לעולם לא ישתנה, שזה לעולם לא יעבור לו, שהוא לעולם לא יפתח מצפון ויהיה... טוב?

האמונה של ריין שהמוח הפסיכופתי לא מסוגל לחוש אמפתיה בגלל החיווט הגרוע שבו עשויה ליישב שאלה שכל מכור ל"חוק וסדר" ניצב בפניה באופן קבוע: כיצד בני אדם מסוגלים לעשות דברים כה שפלים לאנשים אחרים? קשה לי להתנהג בגסות למלצריות שמתחצפות אליי. אני לא יכולה לדמיין את עצמי מענה מישהו או מתעללת בילד.

פסיכופתים לא נמצאים בעמדת חולשה. ריין כתב במאמר בכתב העת Current Directions in Psychological Science: "פסיכופתים עשויים לדעת מה ההבדל בין טוב לרע, אבל האם הם מרגישים את ההבדל בין טוב לרע? הרגשות נחשבים למרכיב מרכזי בשיפוט המוסרי והם מספקים את הכוח המניע של ההתנהגות המוסרית". כפי שהנוירולוג אנטוניו ר. דמסיו כתב בספרו Descartes' Error ("הטעות של דקארט"), אף שאנו נוהגים לחשוב על רגשות כמשבשי החשיבה הרציונלית, "צמצום הרגשות עשוי להיות מקור חשוב להתנהגות בלתי-רציונלית". אנחנו יכולים להבין פשעים של תשוקה. השלווה שלנו מתערערת יותר בגלל אנשים שאונסים ורוצחים פשוט כי לא אכפת להם.

כשהוא משתמש במוחו הרציונלי כדי לחקור התנהגות בלתי-רציונלית, ריין מצטרף לשורה ארוכה של הוגים שניסו לענות על השאלה מדוע אנשים עושים מעשים רעים. במשך רוב ההיסטוריה האנושית הנחנו את הרוע בידיו של כוח רשע חיצוני כמו השטן או איבליס. הרופא של פילדלפיה במאה ה-18 בג'מין ראש שבר את התפיסה המסורתית של טירוף כסימן לחטא והגדיר אותו כמחלה. עורכי דין החלו לכנות טירוף כ"אי שפיות מוסרית" ונלחמו כדי שיקבלו אותו כהגנה פלילית. המתנגדים ראו בכך בעיה, כפי שמסבירה ניקול ראפטר בספרה The Criminal Brain ("המוח הקרימינלי"): "אם המוח יכול לחלות, אז הוא עלול למות והנשמה עלולה למות איתו – מה שסותר את הדוקטרינה הדתית של הנשמה בת האלמוות".

האם הרוע הוא תוצר של הסביבה, או של הביולוגיה?

עם זאת, בהדרגה, השטן יצא מהאופנה. במאות ה-19 וה-20 צצו הסברים חדשים לשאלה מדוע יש בינינו מפלצות. הקרימינולוג האיטלקי הנודע צ'זרה לומברוסקו מיין פושעים לפי מאפיינים פיזיים והגדיר מבני גוף שונים המאפיינים רוצחים, אנסים וגנבים. הפסיכיאטר האנגלי הנרי מודסלי הכריז על אנשים העושים מעשים רעים כעל "מעמד נפרד של בריות", המתאפיין במבנה מנטלי ופיזי לקוי. פרנולוגים הגדירו תכונות אופי בהתאם למיקום הגבשושיות על ראשם של אנשים. האובססיה החברתית לקטלוג והגדרה כדי לבודד את הפושעים ולהשיב את ה"טהרה" על כנה הובילה לאאוגניקה, יחד עם עיקורים בכפייה ל"רפי השכל" ולזוועות המשטר הנאצי.

על כן לא ממש מפתיע שלאחר מלחמת העולם השנייה הפסיכולוגיה הפרוידיאנית תפסה את מרכז הבמה: הרוע אינו ביולוגי, אלא תוצר של הסביבה. הפושעים חשו אשמה על שחשקו באמותיהם וביצעו פשעים כדי לקבל את העונש שהם ראויים לו. השפעת הסביבה ניצחה את הטבע.

אולם לקראת סוף המאה ה-20, אומרת ראפטר, "מדעי החברה איבדו את הכוח להסביר ומדעי הביולוגיה החלו לקבל אותו". התחלנו להתעניין פחות בהענשת פושעים ופיתחנו אובססיה למניעת פשעים. ניתן לראות בעבודת החיים של ריין חלק מהמגמה. "במשך עשרות שנים התמקדנו רק ברכיב החברתי בפשיעה – קיפוח, חיים בשכונת עוני, אפליה", הוא אומר. "התעלמנו באופן מערכתי מחלק בסיסי במשוואה. העבודה שעשיתי מוכיחה שאכן ישנם גורמים ביולוגיים".

קחו לדוגמה את הדופק הנמוך במנוחה, שהוא הקשר המוזכר ביותר להתנהגות פושעת. "אם יש לכם רמת גירוי נמוכה באופן כרוני", מסביר ריין, "אתם תחפשו גירויים. אתם תמצאו אותם אם תצטרפו לכנופיה, תגנבו מחנויות, משהו כזה. יש רמת גירוי אופטימלית, וכולנו מחפשים אותה". התיאוריה שלו עולה בקנה אחד עם חילופי הדברים של הרוצח הסדרתי הקנדי פיטר וודקוק עם כתב של ה-BBC, שצוטטו ב-The Psycopath Test :

וודקוק: פשוט רציתי לדעת מה תהיה התחושה להרוג מישהו.
כתב: אבל כבר הרגת שלושה אנשים.
וודקוק: כן, אבל זה היה לפני הרבה הרבה מאוד שנים.

אבל אתם יודעים למי עוד יש דופק נמוך במנוחה? מומחים לפירוק פצצות. "לאנשים שזכו לעיטורי גבורה יש דופק נמוך באמת במנוחה", מציין ריין. "גם לצנחנים". חלק מהאנשים שמחפשים גירויים מוצאים אותם בדרכים מקובלות מבחינה חברתית.

ריין מגדיר את חובבי הסיכונים מסוג זה כ"פסיכופתים מצליחים". לפני כמה שנים הוא החליט לחקור אנשים שיש להם התכונות המופיעות ברשימה של הייר, אבל נראים כמו אנשים מן השורה. כדי למצוא אותם הוא פרסם מודעה: "דרושים אנשים מקסימים, אגרסיביים ושאננים שהם חסרי אחריות באופן אימפולסיבי, אבל טובים עם אנשים ודואגים קודם כל לעצמם". (הערה: נורמלי לחלוטין לקרוא את זה ולהתחיל לתהות אם אתם פסיכופתים, או ישנים עם פסיכופתים). 

המחקר של ריין הראה כי לפסיכופתים מצליחים יש חלק מ"הפגיעות" השליליות במבנה המוח שיש לפסיכופתים בלתי מוצלחים, אבל יש להם תפקודים ניהוליים משופרים. אין אצלם ירידה משמעותית בנפח החומר האפור בקורטקס הפרה-פרונטלי. ריין סבור שככל שהתפקוד של האונה הקדמית טוב יותר הם חכמים יותר ורגישים יותר לסימנים מהסביבה המעידים על סכנה להיתפס.

הדבר עשוי גם להפוך אותם לקפיטליסטים אידיאליים. שכיחות הפסיכופתיה בעולם העסקי גבוהה פי ארבעה בהשוואה לאוכלוסייה הכללית. פסיכופתים הם פזיזים; כשהם מהמרים, הם מהמרים יותר ככל שהם מפסידים. הבלמים ההתנהגותיים שיש לרובנו חסרים להם.

"אנשים עם תכונות פסיכופתיות", נכתב במחקר של ריין על פסיכופתים, "נכנסים לכוח העבודה הרגיל ונהנים מקריירות רווחיות... באמצעות מניפולציות ופגיעה באמינות של עמיתיהם". מפעלים שנסגרים וביטול אלפי משרות דורשים חוסר מסוים באמפתיה. כך גם יצירת משכנתאות סאב-זירו או ההצעה שאישה תאשים את בעלה בהתעללות בילד שלא הייתה ולא נבראה במשפט על משמורת.

ריין לא טוען שכל ליקוי במבנה המוח או אנומליה גנטית מעידים על פסיכופתיה, אולם הוא סבור שהמדע בסוף יצליח לבודד את הגורמים לה. מה שהמחקרים שלו עוסקים בו כעת הוא נטייה – נטייה לרוע. הורים גרועים או תזונה גרועה יכולים לחזק אותה; אפשר למתן אותה באמצעות סביבה חיובית ומזון טוב (אבל לא תמיד – פסיכופתים רבים גדלים בבתים נורמליים ואוהבים). 

למה גברים רוצחים יותר

יש חלק במוח – הקורטקס האורביטופרונטלי, הנמצא ממש מעל העין ומאחורי המצח – המעורב בקבלת ההחלטות ובשליטה בדחפים. הנפח שלו קטן יותר אצל גברים, אומר ריין: "וככל שהנפח של החומר באזור הזה קטן יותר, האדם יותר אנטי-חברתי ויותר פסיכופת". לגברים יש גם סיכוי גבוה פי 10 לרצוח. "אנו מנסים להסביר זאת בכך שאנו יוצרים קשרים חברתיים באופן שונה – אנחנו נותנים לילדות בובות ולילדים מקלות. זה לא לגמרי לא נכון, אבל זו תוספת להבדלים הביולוגיים". ("ואני יכול לומר את זה רק כי אני גבר", הוא מוסיף).

כל הורה יודע שהסביבה אחראית רק לחלק מההבדלים בין ילדים. לריין יש תאומים לא-זהים בני 10. בזמן הראיון אשתו, ג'יאנגהונג ליו, חוקרת בכירה בבית הספר לסיעוד באוניברסיטת פנסילבניה, שהתה בסין למשך שישה שבועות. "אני לבד בבית עם הבנים", אומר ריין. "נראה לי שאני מספק להם את אותן חוויות. אבל הם כמו יום ולילה".

ריין הוא ודאי הורה... מעניין. הוא בקושי קורא עיתונים. הוא לא צופה בטלוויזיה, פרט לתכניות שהבנים צופים בהן. כשאני שואלת אותו על קייסי אנתוני, הוא בוהה בי: "מי?" "האישה בפלורידה שהואשמה ברצח ילדתה בת השנתיים?" אני מזכירה. הוא מושך בכתפיו: "תספרי לי עליה". אני מספרת לו. "טוב, קודם כל הייתי רוצה סריקה של המוח של הקייסי אנתוני הזו", הוא אומר, "כדי לראות אם יש ירידה בנפח החומר האפור, אמיגדלה קטנה יותר. מה הדופק שלה?" לא בדיוק מה שננסי גרייס מחפשת. אמיגדלות קטנות לא מספרות סיפור; הן לא מרוות את הצמא שלנו לגיבורים ונבלים או ממלאות את הצורך שלנו להטיל אשמה.

אבל אולי הן כן צריכות לעשות זאת. נכון לעכשיו, סבורים כי לפחות שבעה גנים הקשורים להתנהגות אנטי-חברתית/אגרסיבית משפיעים על מבנה המוח. ריין מבין מדוע הנושא מעורר עצבנות. במיוחד באמריקה, אנחנו לא אוהבים לחשוב על הביולוגיה כעל גורל. "אתה יכול להיות כל מה שתרצה!" אנו מטיפים לילדינו. איך ילד מלאכי יכול כבר להיות תפוח רקוב?

ריין אומר שאנחנו לא מסתכלים על זה בצורה הנכונה: "כולם טועים ואומרים, 'אם זה ביולוגי, אז זה גמור'. אבל אנחנו יכולים לעשות דברים כדי לשנות את המוח לטובה". במאוריציוס, מחקרים ארוכי טווח הראו כי שיפור התזונה וההזדמנויות לחינוך טוב לילדים הפחיתו את ההתנהגות הפלילית העתידית. כעת ריין  עורך מחקר אקראי של ארבע שנים בקרב ילדים על סף גיל ההתבגרות בפילדלפיה המפגינים סימני הפרעת התנהגות, אגרסיביות ופסיכופתיה, ובעזרת סריקות מוח בודק מה יעיל יותר: חומצות שומן אומגה-3, טיפול קוגניטיבי התנהגותי או שניהם.

טיפול קוגניטיבי התנהגותי הוא נושא רגיש בכל הקשור לפסיכופתים. ריין מכיר במגבלות שלו: "אי אפשר ללמד איך לחוש אמפתיה, אבל אפשר ללמד אותם להתנהג כאילו הם מרגישים אותה". וולטר סינוט-ארמסטרונג, מומחה לאתיקה וחוקר מוח מאוניברסיטת דיוק, מפקפק מאוד ביתרונות הטיפול. "יש מחקרים טובים מאוד המראים שפסיכופתים לא מגיבים לטיפול קוגניטיבי התנהגותי", הוא אומר, "ושהוא עלול לגרום יותר נזק מתועלת". הרוצח הסדרתי פיטר וודקוק אמר ל-BBC שהטיפול עזר לו: "למדתי איך לשפר את המניפולציות שלי".

ריין מוכן לחיות עם הסיכון הזה, מסיבה פשוטה: אמריקה מפסידה במלחמה בפשע. הוא מציע גישה חדשה: לבדוק את כל הילדים ולחפש אצלם תכונות הקשורות לפסיכופתיה. הוא מתעקש שהוא היה רוצה לדעת אם הן מופיעות אצל הבנים שלו, אם כי הם לא נבדקו. "אנחנו עדיין לא בשלב הזה, מחקרית או טכנולוגית", הוא אומר. "אבל בעוד 20 או 30 שנה" – כשלילדים שלו יהיו ילדים – "נוכל לחזות התנהגות פושעת בשלב מוקדם בחיים".

בדיקת פסיכופתיות בגיל 3, או אפילו כבר ברחם

הרעיון הזה רדיקלי, אבל לדברי ריי  בדיקות מסוג זה יעניקו להורים את אפשרות הבחירה: "נוכל לומר, תקשיבו, ג'וני הקטן שלכם – הכול אצלו חזר חיובי. יש סיכוי של 80% שהוא יהפוך לפסיכופת מסוכן. ניקח אותו מכם ונעבוד איתו. הוא עדיין לא עשה כלום, אבל יש סיכוי של 80% שהוא יהרוס לכם את החיים".

ה. גילברט וולש ממכון דרטמות' חוקר בעיות שנוצרו בעקבות הדחף של הרפואה לאתר מחלות מוקדם ככל האפשר. הוא מטיל ספק ברעיון של ריין. "אם אני רוצה לחזות התנהגות פושעת", הוא אומר, "אני מעדיף גורמים חברתיים על גנטיקה. גם אם יש מבחן יחסית אמין, יש סיכוי גבוה לתיוג שגוי. בסופו של דבר יהיו הרבה הורים מודאגים, שרוב הילדים שלהם הם בסדר גמור".

חוקר הביואתיקה פיטר סינגר דווקא בעד. "אם הבדיקות יהיו מספיק אמינות", הוא אומר בראיון שנערך בדוא"ל, "אני חושב שכדאי שנשקול לבדוק את כל הילדים לסימנים של פסיכופתיה. אני מודע לסיכון שבסטיגמות, אבל יש גם סיכון בכך שלא נזהיר את ההורים והמורים מפני סכנות אפשריות...".

אני שואלת את ליז ספיקול, הפועלת למען פגועי הנפש, מה דעתה על בדיקות כאלה, בציפייה שהיא תתנגד בתוקף. היא לא. "אני יודעת שזה נשמע אכזרי", היא אומרת, "אבל עם מחלות נפש אחרות, כמו סכיזופרניה והפרעה דו-קוטבית – אפשר לקחת תרופות ואז לא לחזור על העבירה. אבל פסיכופתים – החיווט שלהם מונע מהם להיות אמפתיים". היא הייתה מעדיפה לערוך את הבדיקות אם יהיו התערבויות זמינות שיעילותן מוכחת, אף שהיא מגלה אהדה כלפי אנשים עם חיווט מנטלי שונה: "תמיד רוצים לחשוב שאנשים יכולים להשתנות ולהשתקם". עם זאת, היא למדה מהחוויה האישית שלה: "חלק מהאנשים פשוט אבודים".

ואז היא ממהרת להוסיף: "כל זה קשור למבוגרים. לא הייתי אומרת את זה על ילד".

פירוש המילה "פסיכופת" הוא "נפש סובלת" ביוונית, מה שמראה כמה המצב מעורר חשש ו"אחר". אפשר רק לשער מה אלברט פיש, אב לשישה, חשב ב-1928 כשהקסים את הוריה של גרייס באד בת ה-10 כדי שיתירו לו לקחת אותה למסיבת יום הולדת? הם מעולם לא ראו שוב את גרייס, אבל שש שנים לאחר מכן שהם קיבלו מפיש מכתב שתיאר בפירוט מחריד מה עלה בגורלה.

התיאוריות של אדריאן ריין על הבסיס הביולוגי של הפשע מחווירות לאור מעשים שכאלה. הוא יודע זאת. "הנקמה מוטבעת בנו גנטית", הוא אומר. "אנו בנויים כך שנהיה אכזריים כלפי אלו ששוברים את החוקים. אנו מצליחים כמין כיוון שאנו מנדים את החוטאים שלנו. אנו רוצים את ליטרת הבשר".

עם זאת, ריין אומר שמערכת הצדק הפלילי אינה מביאה כעת בחשבון את הרולטה הגנטית: "החוק מניח שכולנו אחראים, שכולנו יכולים לקבל את ההחלטות – אבל האם יש לכולנו אותה מידה של רצון חופשי? מה שאנחנו צריכים לומר הוא, אתה אחראי למה שקיבלת. אתה ואני – יש לנו יותר רצון חופשי בהשוואה לאנשים אחרים. אם אנחנו מבצעים פשע, עלינו להיענש יותר".

למרות האופי הקודר של המחקר של ריין, הוא עליז למדי. אחרת אולי הוא לא יכול היה לשקוע כה עמוק ברוע. "ככל שבני האדם למדו יותר, התקדמנו", הוא מתעקש. "מהרנסנס עד עכשיו, נעשינו נאצלים יותר. שחררנו חולי נפש מהאזיקים שלהם". האם הפסיכופתים הם הבאים בתור?

לא אם זה תלוי בסינוט-ארמסטרונג מאוניברסיטת דיוק. "מבנה המוח אינו מסיר אחריות", הוא אומר. "לפסיכופתים יש רצון חופשי בנוגע לפעולות מסוימות, גם אם לא ביחס לכולן. כשהם בוחרים לצחצח שיניים בבוקר, הם חופשיים כמוך וכמוני". מה שמסיר את האחריות לדבריו הוא אם הם אינם מסוגלים להתאים את ההתנהגות שלהם לחוק או להעריך את מעשיהם כפסולים מוסרית. "ומוחות קרימנליים לא מפגינים חוסר יכולת מסוג זה", הוא אומר.

אז מה עושים עם פושע שמציג כל הסמנים הביולוגיים של אדריאן ריין? כולאים אותו, אומר פיטר סינגר, עם או בלי רצון חופשי. "אפשר שלא לחשוב על כך כעונש, במובן המרמז על אחריות מוסרית, אלא כמעצר שנועד למנוע מהאדם לבצע עבירות נוספות ולהרתיע אחרים מביצוע פשעים דומים. ספיקול מסכים: "יש לנו זכות להגן על שאר החברה. מדובר בביטחון הציבור. יש אנשים שצריך לכלוא".

אז מה השלב הבא? מה אם נוכל לזהות פסיכופתים בעודם ברחם? "זו שאלה נוירו-אתית מעניינת", אומר ריין. כעת בארה"ב מפילים 92% מהעוברים המאובחנים כבעלי תסמונת דאון – והתסמונת אינה קשורה לרצח או אונס. מה יהיה שיעור ההפלות של טד באנדים ופיטר וודקוקים ואלברט פישים פוטנציאליים? מה הוא אמור להיות?

"אם היו לנו סמנים ברורים לפסיכופתיה", אומר סינגר, "אני חושב שניתן היה להציע בדיקות לנשים בהיריון". סינוט-ארמסטרונג מסכים, אף כי הוא "יופתע" אם בדיקה מסוג זה אי פעם תגיע לכדי מימוש: "הורה צריך שתהיה לו האפשרות לבדוק זאת, כפי שאנחנו עושים כעת לגבי מחלות, גובה ואפילו צבע שיער".

צבע שיער?!
"אני לא חושב שזה דבר רע", הוא אומר. "אבל אאוגניקה – המדיניות של ניפוי הגנים הרעים – לא צריכה להיות מדיניות ממשלתית. זה עניין משפחתי".

באשר לריין, הוא אומר שאנו צריכים לקיים שיחות כאלה, כיוון שהעדויות לגורמים ביולוגים לפשע ממשיכות להצטבר. במקביל, הוא יודע שנורא לחשוב על אי-הצדק הזה: ילד שחסר לו קצת מהמוח כאן, קצת מהמוח שם, בסופו של דבר גורם לכאב קשה מנשוא למשפחה שלו ולחברה. אבל אין לכם מה לרחם על פסיכופתים. הם לא ירחמו עליכם.

תרגום: יעל כהנא
תמונות: שאטרסטוק

 

פרסום ראשון: 23.09.12, 12:28

 

 
זהו ערוץ פרסומי והידיעות הינן באחריות המפרסמים בלבד. לכלכליסט אין אחריות על תוכן הידיעות המפורסמות