שנה של החלטות גדולות

כל מי שחיים בארץ זכו ודאי לקחת חלק בוויכוחים מדיניים בין נצים ליונים, ומן הסתם הבחינו בכך שלנצים קל יותר לנצח בוויכוחים הללו. לאורך השנים תהיתי לא אחת: מדוע טיעוני היונים נשמעים רכרוכיים, נאיביים, אפילו קצת ילדותיים, ואילו הנצים נשמעים כמבוגרים אחראיים וריאליסטיים שיודעים

נתקלתי בבעיה לראשונה ב־1973, חודשים ספורים לפני מלחמת יום הכיפורים. בשעת ויכוח על הסדר עם מצרים שיכלול נסיגה מכל שטחי סיני, היתה הסכמה על המטרה: להפחית למינימום את הסיכויים לאסון צבאי. הצבעתי על כך שלסיכויים אלה שני מרכיבים: 1. הסיכוי שיפרוץ עימות צבאי; 2. הסיכוי שעימות כזה, אם יפרוץ, יסתיים באסון. היונים התמקדו ברעיון שנסיגה תפחית את הסיכוי למלחמה. הנצים הדגישו שבמקרה של מלחמה, יש יתרון למחזיק בשטחים. לא היתה דרך ברורה לחשב את הסיכויים.

מובן שטיעוני שני הצדדים היו תקפים, אבל איכשהו זה של היונים נשמע חלש יותר. הוא נסמך על טיעון שוויתורים יקטינו, אך לא יבטלו כליל, את הסיכוי למלחמה, ואילו היונים נאלצו להסכים עם הנצים, שבמקרה של עימות יש אכן יתרון צבאי למי שמחזיק בסיני. מבנה דומה חוזר תכופות: ליונים יש טיעון שהוא "רק" הסתברותי, ואילו לנצים יש טיעון שנראה כוודאי. אולם זהו רושם מוטעה. לאחר שנים רבות, עמיתי עמוס טברסקי ואני קראנו לו ודאות־לכאורה. ומי שטיעוניו נהנים מוודאות־לכאורה זוכה ליתרון רטורי.

יתרון נוסף לנצים הוא חוסר סימטריה בהקצאת אחריות ואשמה. כאשר הגיעה שעת דין וחשבון בישראל בתום המלחמה ההיא, היה זעם עצום בגין היעדר המוכנות. אבל לא הוטחה כל אשמה בממשלה על אי־היענותה למחוות השלום של המצרים בטרם פרצה. נסו לדמות מה היה קורה לו נענתה ישראל למצרים, ובכל זאת היתה פורצת המלחמה על 3,000 מתיה. המנהיגים הוותרנים היו ודאי נראים אז אידיוטים. כאשר מנהיגים נדרשים להחלטות כגון זו, הם שוקלים לא רק את הסיכוי לאסון צבאי, אלא גם, ואולי בעיקר, את הסיכוי שהם ייראו תמימים או שוטים. א־סימטריה זו מעניקה יתרון ניכר לנצים. מי שמאמין לאויב הוא פתי, מי שאינו מאמין לו אינו מסתכן בכך. אינני טוען שהאמון תמיד מוצדק, או שיונים תמיד צודקים — הם טועים לא אחת. אני רק מצביע על כך שקיימות כאן הטיות, המאפשרות לנצים לנצח גם בוויכוחים שבהם טיעוניהם חלשים יותר.

זאת ועוד: מחקרים בפסיכולוגיה ב־40 השנה האחרונות הניבו גילויים רבים של הטיות קוגניטיביות ורגשיות. כאשר ערכתי בזמנו רשימת הטיות ארוכה, הופתעתי לגלות שכמעט כולן מיטיבות עם הנצים ונוטות להעמיד את טיעוניהם באור אמין ומשכנע מכפי שמגיע להם. להלן אתייחס לשתי דוגמאות.

כשל הייחוס הבסיסי

כשל הייחוס הבסיסי הוא כינוי לאופן השונה שבו אנשים מסבירים את התנהגותם שלהם לעומת זו של זולתם. הכלל פשוט: "אני מגיב בגמישות למצבים משתנים. זולתי נוהג בהתאם לתכונותיו היציבות". כלל זה ישים במיוחד לסכסוכי זוגות.

בנישואים, כמו ביחסים בינלאומיים, אדם רואה את עצמו כמגיב לפרובוקציות של אחרים, אך מתקשה לראות אחרים כמגיבים להתנהגות שלו. ערב מלחמת יום הכיפורים האמינו הנצים שרצון המצרים במלחמה משקף עוינות בת קיימא, ולא ריאקציה לעלבון הכיבוש. ההנחה שעוינות היריב אינה ניתנת לשינוי היא מרכיב שכיח בתפיסת העולם הנצית, ומלווה באמונה שהיריב מבין רק את שפת הכוח - אמונה שאינה אלא ביטוי לעצלות אינטלקטואלית. ככלל, הכשל מעודד את האמונה שמחוות פיוס הן ברכה לבטלה, אף שבפועל הן לעתים קרובות יעילות. במבט לאחור, אני בטוח שבעיני מרבית הישראלים החזרת סיני תמורת 35 שנים שקטות היתה עסקה טובה - גם אם השלום מעולם לא היה מושלם, ואולי לא יתמיד לעד.

ביטוי נוסף לכשל הזה ניכר באופן שבו ישראלים מסבירים יחס ביקורתי מצד אירופים - דהיינו, כאנטישמיות. אינני טוען שלא קיימת אנטישמיות, אלא אני מקשה אם מחשבה על ישראל מעוררת מחשבה על יהודים. לפחות מניסיוני, לא כך הדבר. האסוציאציה הראשונה של אירופים לישראל היא הכיבוש. זוהי מילה גסה באירופה, הגם שלא בארצות הברית. לראיית כל ביקורת על ישראל כאנטישמיות יש תוצאות: כנגד מי שמגיב לישראל כיהודית אין מה לעשות. אך אם הביקורת היא על מעשי ישראל, היא עשויה להתמתן כאשר ישראל תנהג אחרת.

אופטימיות ונאמנות

ההטיה החשובה מכולן, כך נראה, נובעת משילוב של אופטימיות ואשליית שליטה. אנשים מגזימים בהסתברות שפעולותיהם ישיגו את מאווייהם. לדוגמה, מחקר על עסקים קטנים (כגון מכבסות, מסעדות וכדומה) הראה שרק כשליש שורדים יותר מחמש שנים. רוב המקימים עסק חדש כזה אינם מכירים את הסטטיסטיקה, ובאופן כללי נטילות סיכון רבות נובעות מהערכת יתר של סיכויי הצלחה. אמת כללית נוספת היא שהאנשים שעושים דברים בעולם הם אופטימיסטים. מי שמגזים בסיכויי הצלחתו ייטה יותר לפעול - זהו "המנוע של הקפיטליזם". אנחנו גם אוהבים אופטימיסטים, ובפרט נוטים לבחור במנהיגים אופטימיים.

עם זאת, לפעמים אופטימיות אינה רצויה במיוחד. אינני חפץ שיועצת ההשקעות שלי תהיה אופטימית יתר על המידה, או המנתח שלי, או האנשים שפותחים במלחמות אשר נוגעות אליי. דומני שלא אסלף אם אומר שלא היו מלחמות אשר בהן הגנרלים לא היו אופטימיים - בצד אחד אם לא בשני הצדדים הלוחמים. לסיכום, העולם יהיה טוב יותר כאשר מנהיגים ומצביאים יתגברו על אופטימיות היתר שלהם. כדאי לעולם שמנהיגיו וקהלם יכירו בריאליזם הפסיכולוגי של הטיות נציות, יודו בכך שאלה יכולות לפעמים להוביל לאסון, ויעשו מאמצים מיוחדים להתגבר עליהן.

הכותב הוא חתן פרס נובל לכלכלה ל־2002. המאמר יתפרסם בעלון "כפרה עלינו", שמפרסמת הקרן החדשה לישראל ביום כיפור

תרגמה מאנגלית: מיה בר־הלל