אין הדג

שלישי, חמש לפנות בוקר, נמל יפו. ניחוח של ים וריח בריא של דגים טריים נישא באוויר הקפוא של סוף הלילה. כמה עשרות ארגזים כחולים עמדו דום במסדר קטן מול מזח 9, והועמסו למשאית שתיסע אל הדלאל - שוק הדגים הסיטונאי שנמצא ברחוב הכי מצחין בעיר. כשהמשאית התרחקה חתול ג'ינג'י זינק ממחבואו וצד דג שנשמט מאחד הארגזים. בנצי התפנה לחייך אליי לרגע, להשתעל, להדליק סיגריה ולהגיד בוקר טוב, השמש עדיין לא עלתה.

השם המלא הוא בנצי כנען, המקצוע - דייג עברי, כבר 40 שנה. יש לבנצי זקן אפור קטן שמעטר פנים צרובי שמש, קול של רס"ר ושיעול רטוב שתמיד נגמר בהדלקת מצית זיפו. כשהוא הולך הגוף שלו קצת מתנדנד, כאילו גלי הים מטלטלים אותו גם כשהוא על הרציף. הוא חזר משתי יממות בים, העביר את השלל אל האיש שלו בשוק והחל בהכנות ליציאה נוספת. ניצלתי רווח בין שני שיעולים כדי לשאול אותו איך היה השלל האחרון. לא משהו, הוא אמר. כבר הרבה זמן שזה ככה וזה המצב, אבל לא חשוב המצב, הכי חשוב זה הבריאות. מישהו לידנו העיר לבנצי שאם ככה אז למה הסיגריה. התשובה באה מיד: "כן, אני מעשן, אבל מה זה קשור לבריאות".

כנען בן 66 ולא מחכה לו שום פנסיה בשום מקום. הוא מושקע בעסק שלו ויוצא לדוג ככל שהים מאפשר. כשבחדשות מדברים על משבר כלכלי הוא אומר לאשתו שלא תדאג, יש לו מחסן בים והוא רק צריך לצאת ולהביא משם אוכל. אבל כל הסימנים מראים שהוא מגרד את שאריות המחסן הזה. לפי נתוני משרד החקלאות, שלל הדייגים בישראל ירד בעשור האחרון ב־40%, וממשיך לרדת. דו"ח של קבוצת חוקרי האוקיינוסים IPSO מדבר על ירידה עולמית של 80%. ובישראל, כ־600 דייגים קטנים ו־20 ספינות מכמורתנים רודפים אחרי השאריות, וכבר רואים את היום שבו הם ייצאו מהביזנס ודגי הים הטריים ייצאו מהתפריט הישראלי.

ג'ון, "הקצין הראשון" של כנען. שני העוזרים הנוספים לא מוציאים מילה צילום: נמרוד גליקמן

אני עומד להצטרף אל בנצי ליום עבודה שגרתי בשדות הדיג. ואם מסע דיג נשמע לכם בטעות כמו כמה חבר'ה עם ארגז בירות וחכות על יאכטה בשישי בצהריים, אז כדאי שתפנו מבטכם אל העתיד. העתיד צופן לנו ים עכור ודליל בדגים שנשלט בידי מדוזות וסרטנים, אבל לא לעתיד הזה התכוונתי שתביטו. כך קוראים לספינת הפלדה הירוקה של בנצי - "העתיד". מכונה קטנה וחזקה "העתיד" - מלאכת מחשבת של ספרטניות נוקשה מבית היוצר של מספנה פולנית. 13 מטר מחרטום לירכתיים, עם מנוע דיזל שמטרטר 230 כוחות סוס ומסוגל לגרור רשת במשקל 3 טונות. זו ספינה שתוכננה לעבוד קשה, הרבה ומלוכלך. סוג של טרקטור, או אם מתעקשים להשוות אותה לכלי חקלאי יבשתי, קומביין. היא קוצרת, ממיינת ואורזת את היבול, ומוציאה אותו מתא הקירור שבבטנה היישר אל השוק, בארגזים עטופי ניילון שעליהם מתנוסס שמה. בנצי רצה לקרוא לה "עתיד", כמו חברת הספנות המיתולוגית שנסגרה בשנות השישים. אשתו, בעצה אחת עם רב, לחצה עליו להוסיף בהתחלה ה' בשביל המזל. וכשאתה דייג אתה לא אומר לא למזל.

לארץ ים

את הבוקר בילינו בהמתנה למכלית התדלוק. בינתיים שלושת הפועלים התאילנדים עשו הכנות ליציאה לים, תיקנו חורים ברשת, מילאו את מכלי המים וניקו את הסיפון. סיר עם אורז ריחני ישב על כירת הגז במטבחון, וכשבנצי חזר מהמכולת רבעי עוף טוגנו לארוחת בוקר והשלושה פתחו שולחן על סיפון העץ בירכתיים. ג'ון, שעובד עם בנצי כבר מספיק זמן כדי לדבר קצת עברית ולשמש מספר 2 על הסיפון, הזמין אותי להצטרף לארוחה. תודה, אבל עוף לפני שמונה בבוקר זה קצת גדול עליי. מכלית התדלוק הגיעה לקראת תשע, וג'ון משך צינור ארוך מהרציף, טיפס על איזו מדרגה והחל למלא סולר במשך דקות ארוכות. הקיבולת של "העתיד" היא 6,000 ליטר סולר, והיא גומעת 2,500 מהם בשבוע עבודה. פעם דייגים היו יוצאים על ספינות כאלה למסעות דיג ארוכים מול חופי מצרים, לבנון ואפילו טורקיה. היום זה כבר לא אפשרי מטעמי ביטחון, ובטח לא משתלם.

בנצי הסביר שעדיף לחזור כל יום או יומיים עם מעט דגים ושרצים טריים שיביאו יותר כסף, מאשר לחזור עם מאות ארגזים שבילו ימים במקרר ושמחירם נפל. יש בשוק הזה הרבה תנודות עונתיות. לפני הפסח כולם קונים קרפיונים, הביקוש לדגי ים טריים יורד, ואיתו המחיר. הדבר היחיד שעולה בהתמדה הוא מחיר הסולר. בנצי זוכר ימים שבהם מנוע הספינה לא הפסיק לעבוד, גם בנמל, ואף אחד לא עשה חשבון לסולר. היום כל עלייה במחירי הדלק מגלחת סטיפות מהפרנסה. שאלתי אם הסובסידיות שהמדינה נותנת לדייגים לא מספיקות, והוא אמר שמכמורתנים במדינות ים־תיכוניות אחרות בים משלמים על הסולר מחירי עלות, טען בקולי קולות שהדייג הישראלי מקופח והשתעל ארוכות. העובדה היא שהצי הקטן של ספינות המכמורתן הישראליות פטור מתשלום 69% ממס הבלו הידוע לשמצה - פטור גדול יותר מזה שמקבלים אוטובוסים. ובנוסף הדייגים זוכים ממשרד החקלאות למענקים לרענון הציוד, כמו שמקבלים לולנים ובעלי חממות. זו מזכרת מימי הצנע הנשכחים, שבהם דיג בספינות מכמורתן היה ענף חקלאי מועדף על קברניטי המדינה.

המכלית לקחה צ'ק והסתלקה, בנצי ביצע כמה בדיקות, צעק כמה הוראות, השתעל והניע את "העתיד". גם הארובה פלטה שיעול קטן של עשן שחור. לא פשוטה היציאה מהנמל העתיק שממנו יונה הנביא הפליג למסע ההוא שהסתיים בבטן של דג ענק. בחורף שעבר ספינת מכמורתן התרסקה כאן על הסלעים, ממש ליד סלע אנדרומדה המיתולוגי, לספינה קראו "מזל טוב", אחלה מזל. צריך לתמרן את הספינה בין הסלעים ביציאה במין זיגזג אטי, והידיים של בנצי עבדו קשה על ההגה. היום הזה לא רע להפלגה. ים רוגע, רוח מזרחית קלה וקצת אובך שמגביל את הראות ל־4–3 ק"מ. הנמל התפוגג בערפילי הבז' מאחור, ובנצי יישר את הגה העץ מערבה, אל שדות הדיג.

שאלתי את בנצי למה את גור הכרישים הוא לא החזיר לים. מה אפשר לעשות, אמר, הוא כבר מת. הבטתי בארגז. בקיץ שעבר ראיתי את הכריש הראשון שלי, בצלילה במצרי טיראן. זה שבארגז הוא הכריש המת הראשון שלי צילום: נמרוד גליקמן

כעבור 20 דקות הפלגה מד העומק הראה 23 פאדום - משהו כמו 42 מטר. בנצי צעק אל חדר הצוות "מָיְינָה!", והפועלים החלו ללבוש מגפיים ובגדי עבודה צהובים חסיני מים. מיינה זו לא מילה בתאילנדית. חלוצי הדיג העבריים למדו את מלאכת המכמורת מדייגים איטלקים אי אז בשנות השלושים של המאה ה־20, והז'רגון המקצועי, כמו גם שמות דגים, עדיין נאמר בשפתם. פירוש המילה מיינה הוא השלכת הרשת למים. לפעולת משיכתה חזרה קוראים וָיְיר ָה, ויש עוד הרבה איטלקית: לפלמידות קוראים סקומברי, לשרימפס קוראים גמברי. אבל קברניט של ספינת דיג זה תמיד ראיס, בערבית, עם נרגילה.

תמרון קצר הפנה את החרטום צפונה. ההגה ננעל על מסלול קבוע, וכולנו התקבצנו בחלק האחורי של הספינה. זמן לעבוד. מאחורי הכננת שגלגלה את הציוד אל מעבר לירכתיים עמד בנצי, מנגן בשלל ידיות, מתגים וברזים שסחטו מהמכונה חריקות ברזל מצמררות. תחילה ירד למים השק, החלק שמיועד לאיסוף השלל, אחריו ירדה רשת ארוכה שתפורה בצורת משפך, ומשמשת מסדרון שמסתיים בשק. בסוף תהליך ההורדה שלה הרשת תיגרר מאחורינו, על הקרקעית, כמו פה גדול שרוחבו 12 מטרים וגובהו יותר ממטר. משקולות ושרשראות יצמידו את שפתו התחתונה של הפה הזה לקרקעית, ומצופים כדוריים ידאגו שהשפה העליונה תישאר פעורה. אחרי הרשת בנצי גלגל אל המים את מקדם היעילות המשמעותי של המכמורת: ההרקולסים, שני חבלים עבים וארוכים שבלבם כבל פלדה, ושמחוברים לשתי מזחלות ברזל כבדות. ההרקולסים ייגררו על קרקעית הים משני צדי הרשת וירחיפו חזית של ענני חול ברוחב 70 מטר. הענן הזה נועד להבהיל את שוכני המצולות ולגרום לבריחה המונית שתוצאותיה ידועות מראש: כמעט כל יצור בטווח החיבוק רחב הידיים של ההרקולסים לבסוף יתעייף, וייאסף אל חיק הרשת וממנה אל השק.

הורדת הרשת הסתיימה. בנצי חזר אל ההגה, הפועלים נעלמו אל דרגשי שינה בחדרון הצוות הצפוף שמתחת לחדר ההגה, ואני נשארתי לבד על הירכתיים, מול 360 מעלות של ים. שטנו לאט. להקת שחפים ליוותה את שובל המים שלנו בדילוגים. עפו קצת, נחו קצת, עפו שוב. משכתי אל השמש כמה ארגזי פלסטיק הפוכים, התיישבתי, השקפתי אל הים, חיפשתי דולפינים ולא מצאתי, והרהרתי בחיות שאפגוש כשהרשת תצא.

שחפים בזרם

תרשו לי לעצור לרגע את הפרק הזה של ספינת האהבה, ולהעיד על עצמי שאני לא איזה טבעוני מחבק ברבוניות. אני נהנה לצאת מדי פעם לדוג בצלילה חופשית עם שנורקל ורובה חצים. אין לי בעיה לנקות דגים, וריח דגים טריים מעורר בי תיאבון. תנו לי אותם על האש, במחבת, בתנור, מיובשים, מעושנים או מהונדסים לתוך סושי ואני מאושר. מצד שני אני אוהב דגים גם כחלק מהנוף התת־ימי. אני נהנה לצלול למעמקים, או לשנרקל מלמעלה ולצפות בהם חיים את חייהם בשקט הכחול של המצולות. לכן השעות האלה שבהן הרשת על הקרקעית ואני על הסיפון עברו עליי במתח. כמו השחפים, גם אני רציתי שתעלה רשת מלאה במזון שיביא לבנצי פרנסה טובה סוף סוף. אבל מה שקראתי ושמעתי על רשתות המכמורת העלה בי את החשש שאפגוש ברשת דווקא דולפין, צב ים המום, או איזה דוב פנדה שאוחז ברפיון ענף של במבוק ותוקע בי מבט מאשים.

השלל על הסיפון. כמחצית מהערימה מושלכת בחזרה לים: דגים שבורים, מעוכים, וכאלה ללא ערך בשוק צילום: נמרוד גליקמן

התנחמתי בדברים שאמר לי דור אדליסט, אקולוג וחוקר דיג מאוניברסיטת חיפה. הוא הסביר לי שעדיין לא ידוע על מין של דגים שנכחד לחלוטין, רק על מינים שהתמעטו עד כדי כך שאין להם יותר משמעות מסחרית. סולטן איברהים, הברבוניה המקומית, היא אחד המינים הנכחדים האלה. פעם שלל המכמורות הסתמך בעיקר על דגי סולטן שמילאו רשתות והביאו מחירים יפים בשוק, היום הם נדירים, או כמו שבנצי קורא לזה "רואים אותם רק בתמונות".

אדליסט סיפר לי שבמשך שנים מדינת ישראל התעלמה מהים ושכחה מהדייגים, לא השקיעה כסף במחקר ולא אכפה את חוקי הדיג. המעקבים אחרי הים התיכון מראים שהוא הולך ומתרוקן, בעיקר אל תוך רשתות המכמורתנים שגורפות את קרקעיתו מסביב לשעון, ושאת הדגים המקומיים מחליפים כל מיני דגים ממקומות אחרים, אבל בעיקר שרצים - שרימפס וסרטנים אחרים. הדייגים בסירות המנוע הקטנות, אלו שפורסים רשת ומחכים כמה שעות, איבדו אחוזים ניכרים מהשלל. קשה לדעת כמה בדיוק הם איבדו. רבים מהדייגים עובדים באופן פיראטי, בלי רישיון, וגם חלק מבעלי הרישיונות לא מעבירים דיווחים שוטפים לשלטונות המס. וזה לא שיש הרבה מה לדווח. רובם דייגים בני דייגים שנולדו עניים וחיים בעוני, ועכשיו הם בסך הכל עניים קצת יותר.

לעומתם המכמורתנים עדיין מצליחים להביא כמויות שמשאירות אותם מעל המים, הרבה מזה הודות לתחלופת המינים על הקרקעית, ולשרימפס, שכיום אחראים לכ־30% מהכנסותיהם. השרימפסים אוהבים סביבות שמלאות חומרים אנתרופוגניים - מעשה ידי אדם. או במקרה הזה, מעשה מעי אדם. שדה השרימפסים הגדול של ישראל נמצא בין חוף פלמחים לחוף יפו וממשיך לסירוגין עד נתניה. הסיבה היא 26 אלף מ"ק ביוב שנשפכים מדי יום מערי החוף לים. כשאדליסט סיפר לי על זה הוא חייך חיוך זדוני. "מוכרים לתל־אביבים עשירים את החרא שלהם ב־120 שקל לק"ג, לדעתי מדובר במפעל מיחזור מהמדרגה הראשונה".

יש דברים שאפשר לעשות בפייסבוק כדי להציל את הדגים: לדוגמה לנסות להתאגד ולקנות ספינות מכמורתן מבעליהן כדי לצמצם את הצי. או לדרוש מתוכניות בישול לצלם גם מעדנים מסרדינים, ולא רק מלוקוס וטונה צילום: נמרוד גליקמן

הגידול באוכלוסיות הסרטנים גם אומר שלא נשארו להם הרבה טורפים. אכלנו את הטורפים הגדולים שלהם, ועכשיו אנחנו מכלים את טרפם. אז אין לי מה לדאוג. לא נשארו בים הרבה חיות גדולות, והסיכוי שאפגוש דוב פנדה קלוש.

סוגרים את הים

ניגשתי אל חדר ההגה ושאלתי את בנצי אם לדעתו הדייגים אשמים בזה שמספר הדגים הולך ופוחת. זו היתה שאלת חימום. התכוננתי לשמוע אותו מכחיש ומתגונן, וכבר הכנתי את רשימת העובדות שתגרום לו להודות שהוא וחבריו המכמורתנים הורסים את הים. אבל הוא לא הכחיש. הוא אמר שבעלי ספינות אחרות אולי לא יסכימו איתו כי חלקם מבינים רק כסף, אבל הוא איש ים. הוא מבין שצריך להציל את הים, וכן, הוא בצד של אלה שגורמים נזק. להפסיק לדוג הוא לא יכול כי אין לו ברירה כלכלית, אפילו רישיון נהיגה אין לו, אבל הוא יודע שיש פתרונות למצב הדיג, שבמדינות אחרות זה עובד. הוא מספר לי על שמורות טבע תת־ימיות בקורסיקה, על דייגים בצרפת שיוצאים לים רק חמישה ימים בשבוע ואף פעם לא בלילה, על הרעיון להצמיד לכל ספינת מכמורתן ישראלית GPS שידווח איפה ומתי הם גוררים רשת. תכתוב, הוא מבקש, שים זה עולם ומלואו ושעוד יש דגים בים, שאפשר להתפרנס, ושיש פה עוד צרות, לא רק דייגים.

אז הנה, אני כותב: חופי ישראל נמצאים על מדף יבשתי רדוד וחולי בקצה המזרחי של הים התיכון, הרחק ממצרי גיברלטר ומהמים המזינים של האוקיינוס האטלנטי שמעבר להם. אין לנו שפכי נהרות משמעותיים שמזינים את הים, ומאז שנבנה סכר אסואן גם חומרי המזון שבעבר הגיעו מהנילוס נעצרים באגם נאצר שלפני הסכר, ולא נשפכים לים. זו לא המכה היחידה שבאה על הים מכיוון מצרים. תעלת סואץ שנפתחה ב־1869 מאפשרת לדגים מים סוף לפלוש לאזורנו ולהתחרות בדגים המקומיים על מעט המזון שכן יש פה. ויש מכות שבאו על הים מכיוונים אחרים: שינויים בטמפרטורת מימיו, זיהומים ותנועת אוניות מאסיבית. יש פה מינים של דגי מאכל שהיגרו במסעות ממושכים מהאוקיינוס האטלנטי וההודי, סרטנים כחולים, יפים וטעימים, שתפסו ספינה ממקסיקו ומתרבים פה אבל אין להם ביקוש במסעדות ובשווקים, ויותר מדי מהגרים מסוכנים למאכל, כמו השפמית הארסית - ובשמה המקומי, "דג נסראללה" - שמתרבה פה כמו שפנים על ויאגרה ותופסת שטחי מחיה של דגים אחרים. ובקיצור, הים שלנו עובר שינוי אינטנסיבי, ורבים מדגי המאכל בו רוצים לעשות רילוקיישן, ולמכות האלה אפשר להוסיף גם את חלקם הבלתי מבוטל של דייגי המכמורת ושל דייגי הרשתות האחרים, של כמה בעלי רישיונות לציד בצלילת מכלים, של דייגים ספורטיביים עם חכה או עם שנורקל ורובה חצים, כולם על המזח ומתחתיו, על הסלעים ועל סירות נופש. אבל שימו רגע בצד את שאר הדייגים, הגיע הזמן להוציא את הרשת.

הילוך של סרטנים

ב־13:00, אחרי ארבע שעות גרירה, הגיע זמן הויירה, העלאת הרשת. צעקה אל חדר הצוות, מגפיים וחליפות צהובות, ושוב כולנו בירכתיים. למשמע חריקות כבלי הפלדה השחפים שליוו אותנו התחילו להתקבץ על שובל הקצף, יודעים שתכף תגיע התמורה לליווי האווירי. ההרקולסים עלו מהים, אחריהם הרשת, ואז בא תור השק, שהונף אל הסיפון ביתר עדינות, כדי לא לפגוע בתכולתו. משיכה קצרה בחבל שסוגר את חלקו התחתון של השק, והתכולה נשפכה לסיפון.

ערימה קטנה ומפרפרת של דגים קטנים כחולי קשקש ודגים שמנמנים יותר, אדומי סנפיר, חלקם חיים, רובם כבר לא. כמה דיונוני קלמארי וסבידה השפריצו סילוני דיו שחורים לכל עבר, פה ושם תמנונים בגודל של מחזיק מפתחות שלחו זרועות דקיקות ונאחזו בסיפון. נחש מים או צלופח הזדחל מהערימה והושלך חזרה לים לקול קריאות ההתלהבות של השחפים. המון סרטנים קטנטנים חילצו את איבריהם מתוך ערבוביית שוכני הקרקעית והתחילו ללכת על הסיפון הרטוב. היו שם גם כמה בקבוקי פלסטיק, כמה מכלי פח, קצת ניילונים ודוב פנדה.

טוב, לא באמת דוב פנדה, אבל היה שם גור כרישים אחד וכמה גיטרנים. ולמי שחושב שגיטרן זה כמו פסנתרן, אסביר: גיטרן הוא קרוב משפחה של הכרישים ושל המנטה ריי. הוא דג סחוס, כלומר בגופו אין שלד קשיח, והוא זכה לשמו כי יש לו מין צורה של גיטרה או כינור. כיוון שהוא מבלה את רוב חייו במארבים על קרקעית הים הוא עולה הרבה ברשתות מכמורת הקרקע. IUCN, הארגון הבינלאומי לשימור הטבע, הכניס לפני שנה את הגיטרנים לרשימת המינים שנמצאים בסכנת הכחדה, כתוצאה ישירה מעבודת מכמורתנים.

במשרד החקלאות מתנהגים כאילו דגי הים כבר נכחדו. ההשקעה היא בטכנולוגיות חדשות לגידול דגים בכלובים, ובתחום הדיג הימי אפילו לא אוכפים את התקנות הקיימות. עכשיו מבטיחים שזה ישתנה צילום: נמרוד גליקמן

שלושת הגברים בבגדי העבודה הצהובים התחילו למיין את הדגים לארגזים. במקומות אחרים בעולם שלל המכמורת די קבוע. מכמורת שתרד לים בנורבגיה, לדוגמה, תעלה מלאה בדג קוד. בים התיכון עולים ברשת 30–40 מינים שונים של דגים, ורק למחציתם יש ערך מסחרי. השאר, כמחצית ממשקל הערימה, נזרק חזרה לים ולרוב לא שורד.

בנצי סקר באכזבה את הערימה המתמיינת וחזר בשתיקה אל ההגה. השחפים עטו על כל מה שהושלך מהסירה: דגים שבורים, דגים מעוכים, דגים שלמים שאין להם ערך בשוק, ומלא סרטנים קטנים וחיוורים. הצטרפתי אל בנצי כדי לשאול למה את הכריש הוא לא החזיר לים. הוא אמר שאם זה היה עוזר הוא היה תולה על הרשת שלט "אין כניסה לכרישים", הוא צריך אותם כמו חור בראש, אבל מה אפשר לעשות, אם הם כבר נתפסו ומתו הם נכנסים לארגז. טכנית, דרך אגב, זה חוקי. כריש שקטן מספיק כדי להיכנס לארגז דגים תקני הוא שלל לגיטימי. כרישים גדולים יותר אמורים לחזור אל המים, ולפעמים הם שורדים.

יצאתי לירכתיים והבטתי בגיטרנים ובכריש שחלקו ארגז כחול. בקיץ האחרון צללתי במשך שלושה ימים במצרי טיראן מתוך ציפייה לפגוש כרישים. היה שם אחד, בערך בגודל הזה. הכריש הראשון שפגשתי בצלילה. זה שבארגז הוא הכריש המת הראשון שלי, וכל אחד מהם בדרכו הביא אותי לסף דמעות.

הרוח שינתה כיוון לצפונית והים התחיל לעלות. התנדנדתי בין הארגזים על הסיפון ושאלתי את ג'ון אם יש ברבוניה. הוא הצביע על ארגז עם דגיגונים ורודים שפס צהוב רץ לאורך גופם. זה אחד המינים שהחליפו את סולטן איברהים. קוראים לו אפון זהוב פס, או ברבוניה אדמירלית, מין פולש ששחה לכאן מים סוף. יש ממנו חצי ארגז. אם הזמנתם ברבוניות מטוגנות במסעדה בשנים האחרונות זה מה שקיבלתם, תואם ברבוניה, דומה אבל לא הדבר האמיתי. יש עוד דג אדמדם שלא זיהיתי - ג'ון אמר שזה ג'רבידה חדשה, את הישנה עוד רואים לפעמים ובקרוב רק בתמונות. אחרי הערימה ההיא הבנתי למה התכוון אדליסט כשאמר שאחת הדילמות הגדולות שעומדות בפני אקולוגים בשלב הזה היא על אילו מינים להגן - על מה שנכחד או על מה שמתרבה בקלות ומביא פרנסה לדייגים.

השדים של הים

ב־14:00 היינו מול חופי נתניה. גלים מצפון טלטלו את הספינה מעלה מטה. פנינו דרום־מערבה והעמקנו למרחק 9 מייל ימיים מהחוף, קצת פחות מ־17 ק"מ. עומק הקרקעית 80 פאדום, כמעט 150 מטרים. הפועלים המשיכו למיין בכריעה, והרשת ירדה שוב. בנצי קרא לי למטבחון והציע לי סנדביץ' מלחם אחיד, נקניק ופלפלים קלויים. הוא הפציר בי לאכול עכשיו או להצטרף לארוחה שהפועלים יכינו אחר כך. העמסתי סנדביץ' והצטרפתי אליו ליד ההגה.

ספינת דבור של חיל הים חלפה במרחק. הוא נזכר שפעם, כשחיל הים היה מורכב מכמה קורבטות ישנות, שתי משחתות עתיקות וכמה סירות עץ ממלחמת העולם השנייה, המכמורתנים היוו סיירת ימית מאולתרת, "העיניים של המדינה בים" כמו שהוא קרא לזה. אחרי הסנדביץ' הוא הציע לי לתפוס את אחד הדרגשים ולישון קצת כי יש עוד לילה ארוך לפנינו. הסכמתי בשמחה.

ג'ון והחברים נכנסו. במהרה עלה ריח של אורז, שנמחק מהבל כבד של טיגון דגים, והזכיר לי את הריח ההוא של פילה הבקלה שפעם אמא שלי היתה מטגנת ממנו שניצלים רכים. עשרות אלפי דייגים התפרנסו מדג הבקלה הזה בקנדה במשך 500 שנה, עד שהרשתות התחילו לעלות ריקות. מקרה קלאסי של לנסר את הענף שאתה יושב עליו. נרדמתי וחלמתי על דג גדול שאוכל דוב פנדה מטוגן ומת.

התעוררתי מטלטולים עזים כמה דקות לפני השקיעה. הגלים גבהו. בירכתיים לא היה זכר לערימה, רק לגלים ששטפו את הסיפון. הרשת היתה עדיין למטה. הרוח היכתה בגב הספינה ושטנו דרומה, עם כיוון הגלים. בנצי עישן בכיסא שלו מול הים.

ב־19:20 ג'ון העיר את חבריו והדליק את אור העבודה על הירכתיים. שוב חריקות הכננת, שוב השחפים חגים מאחור, למרות החושך, והרשת עלתה. השק כבר התנדנד מעל הירכתיים, נוטף מים, תכולתו מפרפרת, כשג'ון צעק משהו לבנצי שמיהר חזרה אל ההגה. פנינו לעבר האורות הצהובים של נמל אשדוד. הגלים שהיכו בסיפון הפכו את עבודת המיון לבלתי אפשרית. ככל שהתקרבנו לחוף הם נרגעו.

בנצי אמר שהוא זוכר ימים שבהם צוות הספינה היה קושר את עצמו כדי לא לעוף אל המים תוך כדי המיון, ושהפועלים שלו קצת מפונקים, כל היום ישנים. השק נפרם וגילה ערימה מפרפרת קטנה מקודמתה, בלי כרישים וגיטרנים, ערימה משעממת. היו בה כמה נצרנים - דגים די גדולים עם קוץ גדול על סנפיר הגב, שהערבים קוראים להם אבו חנזיר, היהודים קוראים להם חזירי ים ובמסעדות הם משווקים בכלל תחת השם איילת הים, כי זה נשמע יותר כשר. בנצי השתעל ארוכות והדליק סיגריה. "כשאני מסתכל על הדגים האלה אני לא רואה כסף".

שאלתי אם זה כי אין הרבה דגים בערימה. "לא, אני אף פעם לא רואה בדגים שעל הסיפון כסף, בשבילי הם רק דגים". הרשת ירדה לקציר המצולות השלישי, והפועלים חזרו למיין. תוך כדי בחישה בערימה ג’ון סיכם במשפט קצר את הגרירה האחרונה: "ים ישראל אין דגים, קסת קסת" - ובדיוק באותה שנייה נמרח לו חיוך על הפנים והוא התחיל לקרוא בהתלהבות "בנסי! בנסי!". בנצי ניגש ואני הצטרפתי למפגש הראשון שלי עם שד ים.

הספינה "העתיד". הרב הציע להוסיף ה' למזל, ודייג לא אומר לא למזל צילום: נמרוד גליקמן

זה יצור מכוער להפליא. דג חום חלקלק ותכול עיניים עם פה ענק מלא שיניים חדות שמסודרות בקשת ומחוש זרחני דמוי חכה שנועד לפתות טורפים להתקרב ואז להיטרף. בנצי הראה לי את המחושים ואת סנפירי הבטן, בעלי חמש האצבעות של השד, צילמתי תמונה - דייג מחזיק דייג. השד קיבל ארגז משלו, ומלבדו לא היו הפתעות. הפלגנו צפונה נגד הגלים והרוח וגררנו את הרשת בעומק ארבעים ומשהו מטרים.

ג'ון תפס משמרת על ההגה, בנצי נשכב על הדרגש התחתון לכמה שעות שינה, ואני תפסתי את הדרגש של ג'ון, אבל לא הצלחתי להירדם. חשבתי על העבודה המסריחה של האיש הזה, לבד על ההגה יממה או שתיים, עם ג'ון ועוד שניים שרק מקבלים הוראות ולא מדברים מילה. לופ אינסופי של רשתות עולות ויורדות, גריז, קפה שחור, קור, גלים, סנדביצ'ים לארוחת צהריים וכמה שעות שינה על דרגש כשמתחתיך הרשת קוצרת, רודפת אחרי רוחות רפאים.

מתי יזרח השמש

בנצי אוהב את העבודה הזאת, זה מה שהוא יודע לעשות. בסיפור הזה הוא לא המסכן ולא האיש הרע. הוא רק דייג שממשיך להניע את גלגלי מפעל חייו. האנשים הרעים הופיעו בדו"ח מבקר המדינה משנת 2010, בפרק שעסק בניהול ענף הדיג הימי בישראל. מהדו"ח עולה שבכירי אגף הדיג במשרד החקלאות מתנהלים כבר שנים כאילו דגי הים כבר נכחדו. הם משקיעים מיליונים בטכנולוגיות לגידול דגים בבריכות וכלובים, אבל בתחום הדיג הימי הם אפילו לא אוכפים את החוק. מול חופי מצרים יש הרבה יותר דגים, פשוט כי שם אוכפים את התקנות המנדטוריות מ־1937. גם תקנות ה־OECD בנושא אינן נאכפות.

אדליסט בעצמו הציע פתרונות במחקר שפרסם, ובהם להפסיק לדוג בעונת הרבייה של הדגים כדי לאפשר לאוכלוסייה מול חופי ישראל להתחדש, להורות למכמורתנים לדוג רחוק יותר מהחוף, להקים שמורות ימיות גם בעומק; וגם לדוג לא על הקרקעית אלא קרוב יותר לפני המים. שם יש עוד הרבה דגי מאכל כמו סרדינים ואנשובי שאין להם ביקוש בשוק שלנו, ולכן אף אחד לא רודף אחריהם.

יש פתרונות בשפע. יש אפילו דברים שאפשר לעשות בפייסבוק: לדוגמה לנסות להתאגד ולקנות ספינות מכמורתן מבעליהן כדי לצמצם את הצי, או לדרוש מתוכניות בישול לצלם גם מעדנים מסרדינים, לא רק מלוקוס וטונה.

אבל עזבו את אלה שסרחו, ואת מה שאפשר או אי אפשר לעשות. זה הסיפור של הדגים ושל בנצי הדייג. אלה שהולכים ומתמעטים, וזה שקיבל רישיון לצאת לים ולהביא אותם לשוק. בנצי מחכה שמישהו בחלונות הגבוהים של משרד החקלאות, שמאז הודיע על הקצבת מיליונים למחקרים, כבר יגיד לו מה לעשות. אתם יכולים להיות בטוחים כמוהו שעד אז הים יהיה נחלתם של סרטנים ומדוזות. זה העתיד, זוכרים?

כשבנצי התעורר והכין לעצמו קפה במטבחון הקטן אמרתי לו שהצלחתי להבין שני דברים חשובים על העבודה שלו: שזו חרא עבודה, ושהעתיד לא ורוד בכלל. הוא חייך והצית עוד סיגריה, הסביר שזו לא עבודה ולא עסק, זו דרך חיים. חוץ מזה דייג חייב להישאר אופטימי, כי אין משהו יותר טוב.

השחפים ליוו אותנו כל הלילה. הרשת עלתה עוד פעמיים, בכל פעם הביאה פחות דגים וסחטה מבנצי שתיקות ארוכות. זו לא עונה טובה, כבר שנים לא היתה עונה טובה באמת, נשארו רק סיפורים. לפנות בוקר השארנו את השחפים מאחור וחזרנו ליפו. נקשרנו מחדש למזח 9, ושוב מסדר הארגזים הדומם, ושוב משאית מהנמל אל הרחוב הכי מצחין בעיר. בוקר טוב, השמש עדיין לא עלתה.