איי חורבות

מבוא: מדינה למכירה, רק היום - ובזול

שגרירות יוון בישראל, קומה 16 במגדל תל־אביבי. בחוץ אובך כבד, העיר עטורה הילת אבק, נשקפת מהחלונות דהויה, קצת סוריאליסטית. בפנים מזגן, ומשלחת של משרתי ציבור יוונים יושבים סביב השולחן חמורי סבר. שילוב של מקצועיות ותוגת המעמד: זאת מכירת חיסול.

הקהילה הבינלאומית התנתה את הסיוע לכלכלה היוונית הקורסת בביצוע תוכנית הפרטה ברוטלית. היוונים הכינו רשימת נכסים למכירה, ויצאו לחפש קונים ברחבי העולם; גם לתל אביב הם הגיעו. את הישיבה מוביל קוסטס מיטרופולוס, איש מרשים בשנות ה־50 לחייו. החפתים המהודרים והשעון הכבד מסגירים את עברו: עד לאחרונה בנקאי השקעות בכיר, היום ראש הסוכנות האחראית על הפרטת נכסי המדינה. הוא מציג את המטרה: לגייס 20 מיליארד יורו בשלוש השנים הקרובות. לא קל להגיע לסכומים כאלה, בטח שלא במכירת סוף העונה. מיטרופולוס מפרט את הנכסים שעל המדף: 12 נמלים ו־34 שדות תעופה, אוטוסטרדה בת 650 ק"מ, חברות המים של אתונה וסלוניקי, תאגיד הגז הלאומי וגם חברת הזיקוק הלניק פטרוליאום, זיכיונות הימורים, מפעל תחמושת, מגרש גולף באי קורפו וחוף בתולי ברודוס. מיטרופולוס מקריא מתוך צרור דפים מודפסים, והרשימה נמשכת ונמשכת. הבנקאי לשעבר מסביר שזאת הדרך היחידה למשוך השקעות זרות ליוון, אבל השורה התחתונה ברורה: המדינה מתפרקת מכל נכסיה.

בסיום דבריו כבים האורות בחדר, הלפטופ על שולחן הישיבות משמיע מוזיקה קצבית ועל המסך עולה מצגת שמנסה להפוך את כל ההליך הטרגי הזה לשמח. מיתוג מחדש של קריסה. "אין עתיד ליוון. ההשקעה ביוון היא אסון. היוונים יקרנים ועצלנים", מכריזה המצגת וממהרת לסתור: "חשבו שנית!". ושוב מפורטים התשתיות המעולות ושפע משאבי הטבע, התיירות והאוכל, לצד רפורמות קורצות למשקיעים. הקצב טוב, התמונות יפות, אבל התחושה היא של דכדוך עז.

ביציאה מהמיזוג חזרה לאבק התל־אביבי הדכדוך גובר: במציאות הכלכלית של המאה ה־21, הכל ארעי. לא רק מקום העבודה או כספי החסכונות. כבישים, נמלים, אדמת המדינה והמחצבים שמתחתיה: פנייה בנתיב הכלכלי הלא נכון וגם נכסים שעשויים סלע, בטון ואספלט יכולים להתנדף. תחת רושם הפגישה בשגרירות, העושר שנצבר בלב תל אביב בעשור האחרון, על המגדלים ומכוניות היוקרה, נראה פתאום בן חלוף. חברות ב־OECD אינה מבטיחה דבר.

ביטויי אבל ספונטניים מול בניין הפרלמנט באתונה, במקום שבו התאבד רוקח בן 77 צילום: אי פי איי

תחושת האי־נוחות שבה ועולה כשמדברים עם יוונים על מצב המדינה ועל הדרך שהובילה לאסון. כל הכלכלות הקורסות אומללות בדרכן שלהן, ויוון סובלת מחוליים שייחודיים לה ולגוש היורו. ובכל זאת, לאוזניים ישראליות יש משהו מוכר בסיפור הזה: צעירים שאינם מצליחים להגיע לעצמאות כלכלית ונתקעים בבית ההורים, שירותים ציבוריים מידרדרים, פוליטיקאים הקשובים בעיקר לטייקונים ואי־שוויון גובר.

אוזן ישראלית עשויה לשמוע הדים מוכרים גם באבחון הבא של הכלכלה היוונית, שפורסם ב"פייננשל טיימס" טרם המשבר. בניסיון להבין מדוע הכלכלה היוונית לא ממצה את הפוטנציאל שלה, המאמר אבחן את הבעיה כהיעדר חזון. "נראה שהיוונים לא נועדו להתמקד, אלא לנדוד בחיפוש אחר הפתרון לבעיותיהם. אנחנו לא בונים לטווח הארוך. אנחנו נעים מהזדמנות אחת לבאה, ממקום למקום, מחפשים עסקה יוצאת דופן, חד־פעמית, ומנסים להבטיח שהמסע גם יספק לנו פרנסה נוחה". חמש שנים אחרי שכתב את הדברים האלה, קוסטס מיטרופולוס היה בעצמו ליווני נודד, שמחפש את ההזדמנות הבאה, עסקה יוצאת דופן, שגם היא, בעצם, לא תבנה דבר לטווח הארוך.

א. עם הייאוש והזעם הולכים לקלפי

כרגע, קשה למצוא ביוון הרבה תקווה. התחושות העיקריות בשיחות עם יוונים הן דיכאון, פחד, עלבון וכעס. אני שואל את פרופ' גיורגוס קיריאקאקיס, מלחין ומרצה למוזיקה באוניברסיטת מקדוניה בסלוניקי, איך הסטודנטים שלו רואים את עתידם ביוון, והוא משיב מנהמת לבו: "אני לא רוצה להיות גס רוח, אבל עם כל הכבוד, תן לי לשאול אותך - האם אתה באמת רואה עתיד אופטימי לאנשים צעירים שחווים מצב כזה? מה הם יכולים לאחל לעצמם? רוב הסטודנטים לא ימצאו עבודה אחרי הלימודים. בני המזל שבהם ימצאו עבודה במשכורת של 580 יורו לחודש (קצת פחות מ־3,000 שקל). זוהי המשכורת הבסיסית למורים במשרה מלאה ביוון כיום".

אלה שמוצאים עבודה ביוון עכשיו הם אכן בני מזל. בפתח השנה החמישית למיתון במדינה, שיעור האבטלה בקרב הצעירים עומד על קצת יותר מ־50%. בקרב כלל הציבור, אחד מכל חמישה מובטל. לפי הערכות שונות, בין רבע לשליש מהיוונים חיים מתחת לקו העוני. משקי הבית קורסים תחת הנטל, ואיתם המערכות הגדולות, גם אלה שנושאות את המורשת היוונית. בעוד שבועיים אמור הלפיד האולימפי לצאת מאולימפיה שביוון לכיוון לונדון, במסורת המסמלת את התנעת המשחקים, אבל התאחדות האתלטיקה הודיעה לא מכבר על השעיית פעילות מחוסר תקציב, וייתכן שרק התערבות של הוועד האולימפי הבינלאומי תבטיח שבאולימפיאדה הקרובה תשתתף גם משלחת מערש המשחקים האולימפיים. מצבה של מערכת הבריאות הציבורית חמור כל כך, שארגון הסיוע "רופאי העולם", הפועל במדינות העולם השלישי, פתח באחרונה חמש מרפאות ביוון. באתונה לבדה ארגוני הצדקה מחלקים ארוחות לעשרות אלפי נזקקים.

המצוקה היא קודם כל אישית, לא מערכתית. לפני כחודש הגיע דימטריס כריסטולאס (77), רוקח בפנסיה, לכיכר שמול בניין הפרלמנט באתונה, והתאבד בירייה. "אני לא רואה פתרון אחר לסיים את חיי בכבוד, כך שלא אמצא את עצמי מחפש אוכל בפחי אשפה", כתב כריסטולאס במכתב ההתאבדות, ותקף את הממשלה על גזילת כספי הפנסיה שחסך בשנות עבודתו. מותו גרר אבל לאומי ומהומות קשות, וכריסטולאס היה לסמל.

אבל המצוקה האישית נמהלת בהשפלה הלאומית. דיוניסוס גראנאס (28), עורך דין, מדבר על "אובדן כל תחושה של כבוד" ביוון. "לא רק שאנשים איבדו את העבודה שלהם וחווים השפלה בחייהם הפרטיים", הוא אומר, "אומות חזקות יותר אומרות לנו מה לעשות, אומרים ליוונים שהם עצלנים".

עם תחושת ההשפלה הזאת, ועם הזעם, התסכול, הייאוש, היוונים ילכו ביום ראשון הקרוב לקלפי. אלה בחירות ראשונות מאז שהמשבר הכלכלי במדינה יצא משליטה ב־2010, ולאחר כחצי שנה שבה מכהנת ביוון ממשלה זמנית. כמו המדינה כולה, גם המפה הפוליטית מעט כאוטית, ולא מסתמנת הכרעה ברורה בבחירות. ספק אם יהיה רוב בפרלמנט לשתי המפלגות הגדולות, ונראה כי שתיהן יצטרכו להתמודד עם התחזקותו של הימין הקיצוני, בתרחיש מוכר כל כך של עליית כוחות אלו על רקע קריסה כלכלית והשפלה לאומית. הקואליציה שתצליח לקום, תהיה אשר תהיה, תתקשה להעביר עוד צעדי צנע: גם התוכניות הנוכחיות אושרו אך בקושי. ובלי עוד צעדים נסללת הדרך של יוון אל חדלות הפירעון, ועמה כנראה גם אל מחוץ לגוש היורו.

מפגינים ביוון צילום: אי פי איי

ב. האינפלציה משקרת, הפערים אמיתיים

לא פלא שליוונים נמאס לשמוע שהם עצלנים. זאת התשובה הקבועה לשאלה איך קרה שהמדינה נהפכה למוקד המשבר האירופי. על פי הפרשנות המקובלת, במשך עשורים יוון חגגה בלי חשבון, עם מגזר ציבורי מנופח שמשלם משכורת 13 ואפילו 14, פנסיה מוקדמת ואזרחים שהתרגלו לחיות מעבר ליכולתם, להבדיל מאזרחי צפון אירופה, במיוחד גרמניה, שעובדים קשה וחוסכים ליום סגריר. ודווקא הם, בעתות משבר, נדרשים לחלץ את היוונים. כאילו כדי להשלים את ההשפלה, כולם שולפים מארון הספרים היווני את המשל של איזופוס, על הצרצר שכל הקיץ שר ובחורף צופה בעיניים כלות בנמלה החרוצה שנהנית מהמזון שאגרה. בגרסה המקורית הצרצר גווע ברעב.

הפרשנות הזאת מופיעה שוב ושוב, בכל כלי התקשורת באירופה ובעולם, כשיעור לכולנו. פרופ' יאניס ורופקיס, ראש המחלקה למדיניות כלכלית באוניברסיטת אתונה, שומע את זה ומתקומם בכל פעם מחדש. "אין ספק שהכלכלה הגרמנית הרבה יותר חיונית ויצרנית מהכלכלה היוונית", הוא אומר ל"מוסף כלכליסט", "אבל כשמתחילים בהכללות לגבי גרמנים, יוונים או ישראלים, אנחנו מתחילים לגלוש במדרון חלקלק. אלה הכללות שמובילות לגזענות".

ורופקיס, שמתחילת המשבר נהפך לאחד הקולות הבולטים בזירה הכלכלית באירופה, לא ממש כופר במשל של איזופוס. הוא פשוט חושב שהנמשל מורכב יותר. "גם ביוון וגם בגרמניה יש נמלים ויש צרצרים", הוא אומר. "יש אנשים שעבדו קשה מאוד ושלא תוגמלו בהתאם, ויש אנשים שפשוט גורפים רנטות אדירות בלי לתרום כמעט שום דבר. ויש גם דרגות ביניים. זאת המציאות ביוון, בגרמניה, ובעצם בכל מקום.

אנטוניוס סאמרס, מנהיג המפלגה השמרנית צילום: רויטרס

"כשמסתכלים על יוון נהוג לחשוב שהיתה לנו תקופה של בזבוז חסר רסן, של רמת חיים שעלתה, שבאופן כללי כולם שיפרו את מצבם באמצעות כניסה לחובות - ושהבועה הזאת התפוצצה ב־2009. אבל כל זה לא נכון. אם אתה מסתכל על המעמד העובד, על הפנסיונרים, על בעלי ההכנסות הנמוכות, אתה מגלה שהם היו בקשיים אדירים עוד לפני המשבר".

על פי ורופקיס, הנתונים הרשמיים על כלכלת יוון אינם משקפים את המציאות הזאת מסיבה פשוטה: האינפלציה מחושבת לכל המשק, כלומר היא נתון ממוצע שלא יכול לחשוף את האי־שוויון הגובר, שבא לידי ביטוי גם בפערי ההכנסות וגם ביוקר המחיה. זהו כמובן שיעור שנלמד בכל העולם בשנים האחרונות, ולא רק ביוון: מתברר שהגאות לא הרימה את כל הסירות. גם בישראל נרשם פער מעיק בין נתוני הצמיחה שבהם מתגאים שר האוצר ונגיד בנק ישראל לבין קשיי היומיום שהוציאו את מעמד הביניים לרחובות.

בימי הגאות היוונית, מדגים ורופקיס, הפער הזה נראה כך: "נניח שהיית אחד האנשים שגרים באזורים הנחשבים של צפון אתונה, היתה לך וילה, ובריכת שחייה, וסירה גדולה. סביר להניח שעבדת במגזר השירותים או בתעשיית ההשקעות, או שהיית מחובר לפרויקט תשתיות גדול. הלך לך טוב, וגם נהנית מאינפלציה שמבחינתך היתה שלילית: מחירי מוצרי היוקרה ירדו בגלל היורו, המסים על מוצרים כאלה ירדו, והכי חשוב - בגלל היורו גם שערי הריבית נפלו. ב־1996 הריביות היו 13%, ובתוך כמה שנים הן נפלו ל־3%. מי שקנה וילה עם משכנתא גדולה ראה איך התשלומים החודשיים שלו צונחים דרמטית. עלות המחיה של האנשים האלה ירדה משמעותית.

"אבל בעוד האינפלציה הרשמית היתה 2.8% בשנה, מחירי המזון, הנסיעות והשכירות עלו ב־6%-8%. ולכן העובדים העניים, הפנסיונרים והמובטלים חוו אינפלציה גבוהה מהממוצע. בניגוד לתמונה הרשמית, תנאי המחיה שלהם הידרדרו. ואז, כשהמשבר היכה ב־2010-2009, נחש מי היה צריך לשלם עבורו? בדיוק האנשים האלה. כי הכסף של האנשים עם הווילות היפות בפרברים של אתונה בכלל הוחבא בשוויץ, בבריטניה ובגרמניה. לאנשים האלה היו דרכים נהדרות לא לשלם מסים. הם לא העלימו מס, הם פשוט היו חסינים ממיסוי. היו להם חברות בחו"ל, הבית שלהם נמצא בבעלות חברה, יש להם רואי חשבון יקרים - ובדיוק כמו בכל מקום אחר בעולם, הם שילמו מעט מאוד מסים".

קוסטה מיטרופולוס. האחראי למכירת נכסי המדינה צילום: אוראל כהן

בגרמניה, הוא טוען, המצב אינו שונה בהרבה. גם שם יש מנצחים שמתעשרים ומפסידים שמשלמים. "ב־15 השנים האחרונות גרמניה חוותה ניסוי מדהים, שכולם היו שותפים לו - הממשלה, ארגוני העובדים והמעסיקים. הרעיון היה שגרמניה תנסה לשלם על האיחוד בין המזרח למערב בדחיקת המשכורות כלפי מטה, ובתמורה לכך האבטלה תרד. זאת היתה האמנה החברתית החדשה. ובמובן מסוים המדיניות הזאת הצליחה יותר מדי: המשכורות נדחקו כלפי מטה, האבטלה ירדה לשפל של כמה עשורים, ועכשיו חלק גדול מהעובדים הגרמנים הם עניים. הם הנמלים של הסיפור הגרמני.

"במקביל ישנם הבנקים הגרמניים. הגרמנים גילו שהבנקים שלהם היו יותר גרועים מוול סטריט, יותר ממונפים מהאמריקאים והבריטים, עם מאזנים עמוסים בזבל. וכמו בשאר העולם, כשפרץ המשבר הממשלה הגרמנית חילצה את הבנקים מיידית. אבל את הנמלים לא חילצו — מאז המשבר המשכורות שלהן נשחקו עוד יותר. עכשיו הם שומעים שלא רק שהם צריכים לחלץ את הבנקים שלהם, הם גם צריכים לחלץ את היוונים. ההתרחשויות האלה גרמו לחלק גדול מהגרמנים, ובמיוחד העובדים, להפנות את גבם לאירופה".

ביוון מרבים לעסוק בכוחות הכלל־אירופיים שתרמו למשבר, כמו זרימת הכספים האדירה מצפון אירופה אל מדינות הפריפריה, שיצרה אינפלציה ובועות נכסים והכניסה את יוון ואחיותיה לגירעון בחשבונות השוטפים שלהן. היוונים מלינים גם על הפתרונות השגויים שנכפו עליהם אחרי שהמשבר פרץ: באיחוד כלכלי אמיתי אזורים הסובלים ממיתון היו נהנים מסיוע ממשי מהאזורים המשגשגים, ולא נאלצים רק לקצץ ולקצץ. גם מחוץ ליוון הטענה הזאת נשמעת; הכלכלן הצרפתי ד"ר פטריק ארטוס, למשל, היה רוצה לראות מדינות אירופה שמבינות שיוון "צריכה עזרה בבנייה מחדש של הכלכלה שלה", ומודה שמדובר בתרחיש לא סביר. אבל ארטוס חריג. כפי שהיוונים לא אוהבים לשמוע שהם עצלנים, גם שותפיהם לאיחוד לא אוהבים לשמוע שאצלם בחצר יש בעיות. נדמה כאילו לאירופים קל לגלגל את כל האחריות על היוונים וכך להרחיק כל מחשבה על בעיות במבנה האיחוד וגוש היורו ועל הסכנה שאולי אורבת גם להן. "השתתפתי בכנס עם נציגים מצפון אירופה", מספרת פרופ' פילומילה צוקאלה, מרצה למשפטים באוניברסיטת ג'ורג'טאון, וושינגטון, "וברגע שהתחלתי לדבר על בעיות מבניות בגוש היורו התחילו להסתכל עליי כעל יוונייה שצועקת 'זאב, זאב', הבינו אותי כאילו אמרתי: 'זאת אשמתכם, לא אשמתנו'. כל הדיון מזכיר נישואים שעלו על שרטון".

אתונאים לאחר ביקור בבית תמחוי צילום: רויטרס

ג. מנהיג בלי אומץ, טבול באינטרסים של בעלי הון

היוונים לא מתנערים מאחריות, ולא מגלגלים האשמות. הם יודעים שהמדינה שלהם אחראית, במידה רבה, למצבה. יוונים שונים מספקים הסברים שונים, מורכבים למדי, להתגלגלות הדברים עד כה, ולכולם טון מאחד: ביקורת נוקבת, לעתים קרובות מלווה בבוז עוקצני, כלפי הפוליטיקאים שלהם. האיש שמושך את עיקר האש הוא מי שהופקד על התמודדות עם המשבר, ומבחינת היוונים כשל במילוי תפקידו - ג'ורג' פפנדראו, שנכנס ללשכת ראש הממשלה בסוף 2009 ועזב אותה לפני כחצי שנה, בעקבות הפגנות ענק מבית ולחץ כבד משאר אירופה.

חודשיים אחר כך פפנדראו ביקר בישראל, בכנס הרצליה של המרכז הבינתחומי, וכמו סיפק דוגמה חיה לתהום שנפערה בין אזרחי יוון למנהיגיה. הוא שעט בין באי הכנס מוקף מאבטחים ויועצים, עדיין עם גינונים של ראש מדינה, ונאם בשבחי עצמו. הוא סיפר שהוא קברניט שמצא את עצמו בגשר של אונייה ללא מכשירי ניווט, הסביר כי ירש כלכלה שנוהלה באופן כושל וטען כי יוון נפלה קורבן לספקולנטים. זה היה נאום רהוט מאוד — ובאנגלית מושלמת. פפנדראו נולד במינסוטה, למד בבית הספר לכלכלה של לונדון ועבד כפרופסור בהרווארד. הוא בן לראש ממשלה לשעבר, ונכד לראש ממשלה לשעבר, "לא בדיוק דוגמה לניידות חברתית", כדברי ג'ייסון מנולופולוס, מנהל קרן הגידור דרומאוס ומבקר נוקב של האליטה הפוליטית ביוון.

היוונים, אומר מנולופולוס בשיחה מאתונה, "צריכים לבחור מנהיגים חדשים, במקום האנשים המחזיקים באחיזת חנק את המערכת הפוליטית. אבל לשם כך הם חייבים לבחור באנשים שמתארים להם את המציאות, ולא את מה שהם רוצים לשמוע". וכדוגמה הוא נותן את סיסמת הבחירות שאיתה רץ פפנדראו ב־2009: "יש כסף". פפנדראו טען אז שליוון יש מספיק כסף כדי ליישם את תוכניות הרווחה שהוא מציע. המציאות, כמובן, היתה אחרת: חודשים ספורים אחרי שממשלתו הושבעה, בתחילת 2010, התברר שהגירעון היווני עומד על 15.6% מהתל"ג, פי שלושה משדיווחה הממשלה הקודמת. היוונים גילו להפתעתם שהם יושבים על סיפון הטיטאניק.

הפער הזה בין הנתונים למציאות אמנם מונח על כתפי הממשלה הקודמת. "אי אפשר להכחיש שפפנדראו קיבל לידיו בלגן אמיתי", אומר הכלכלן פרופ' ורופקיס. הוא מתאר כיצד תלמידיו לשעבר, היום אנשי משרד האוצר, התכנסו עם השבעת הממשלה החדשה לישיבות מרתוניות בניסיון להבין מה מצבה הפיסקאלי האמיתי של יוון. "לאורך כל היום הם עסקו בניסיון לחשב את הגירעון, ובסוף כל יום מישהו היה מרים את ידו, בקצה האחורי של החדר, ואומר: 'סליחה, גיליתי עוד מיליארד יורו שחסרים'. זה היה באמת נורא".

אבל כל זאת לא בא להסיר אחריות מפפנדראו. גם ורופקיס מודה שהמצע שעליו נבחר לראשות הממשלה היה תלוש מהמציאות, אפילו "פתטי", כי "לא צריך להיות מדען טילים כדי להבין שיוון היתה בחובות גדולים לפני 2009". ורופקיס מכיר את פפנדראו היטב: הוא היה היועץ שלו ב־2006-2003, כשפפנדראו היה שר החוץ ואחר כך יו"ר האופוזיציה. והבעיה שורופקיס מתאר היתה לא רק במצע של פפנדראו, אלא באיש עצמו. "הוא היה אדם מאוד לא מאורגן, גם באופן אישי, בחשיבה שלו, וגם באופן שבו ניהל את לשכתו. הוא נכנס למשחקים עם בכירי המפלגה על מי יקבל את המשרד הזה ומי את המשרד ההוא, ולא החליט מי יהיה שר האוצר עד הרגע האחרון. כשאתה הולך לעמוד בראש ממשלה שצועדת לקראת בעיות כלכליות רציניות, אתה חייב לבחור מראש את שר האוצר שלך ולתכנן קדימה. הוא לא עשה את זה".

וזה עדיין לא הכישלון הגדול של פפנדראו וחבריו לממשלה. "האשמה ההיסטורית העיקרית שלהם היא שלא היה להם אומץ להכריז על חדלות פירעון בתחילת 2010, לקבל את הכאב שכרוך בכך ולהתחיל מחדש, בלי לעזוב את גוש היורו", אומר ורופקיס. "פפנדראו ושריו פשוט לא היו בנויים לדבר כזה - ובנוסף הם היו חלק מרשת רבת־השפעה שכוללת בנקאים, בעלי כלי תקשורת, יזמי נדל"ן ודומיהם שהיו מוכנים לעשות הכל, למכור את סבתא שלהם, כדי להימנע מחדלות פירעון שתפגע בשורת הרווח שלהם. הם היו מוכנים לעשות הכל כדי להשיג הלווואות והלוואות והלוואות ועוד הלוואות, ולהמשיך לרפד את הכיסים שלהם". מתוך רשת האינטרסים הזאת שאליה חברה הממשלה, הלכה יוון לבקש סיוע מגוש היורו וקרן המטבע העולמית. ורופקיס, ואיתו רוב ברור מכמעט 11 מיליון האזרחים, לא סולח. "הממשלה שמה את עתידה של יוון כהימור על הלוואות ענק ותוכניות צנע. זה פשע", הוא אומר.

אין זעם כזעמו של יועץ לשעבר. אבל גם הרחק ממוקדי הכוח פסק הדין זהה. פרופ' גיורגוס קיריאקאקיס, המרצה למוזיקה מסלוניקי, מגדיר את המנהיגות היוונית כ"חבורה של ליצנים", "אנשים מגוחכים אבל מסוכנים" שמתכחשים עכשיו לאחריותם למשבר ומנסים להטיל אותה על "הגרמנים". הדעה הרווחת ביוון היא כי התנהגותם של המנהיגים היוונים גררה את היחס הקשוח שלו זוכה המדינה מהקהילה הבינלאומית. "אני לא מאשים אותם בכך שהם מאמינים שאם המנהיגות היוונית כל כך טיפשה, כל כך מושחתת ולא מסוגלת לעשות דבר אחד נכון, העם היווני חייב להיות גרוע יותר", אומר קיריאקאקיס. "הם לא יכולים להבין כמה גדול המרחק בין המנהיגות היוונית לעם היווני. ולכן הם מגישים את החשבון עבור כל הטעויות והפשעים לעם, והמנהיגים היוונים פועלים כמשרתים הנאמנים שלהם".

שלט, "אלוהים אני מפחד מרעב" צילום: אי פי איי

ד. רק אשליה של רפורמות, בחסות אליטות תקועות

במצב הזה, היוונים משוועים לרפורמה. אבל במקום רפורמות, יוון שוקעת כרגע עמוק יותר בתוך החובות. כלכלנים רבים, ולא רק ביוון, סבורים שהבחירה לבקש סיוע במקום להכריז על חדלות פירעון יצרה לא רק תסכול עמוק ומתח פוליטי ובינלאומי, אלא גם מלכוד טרגי נוסף, כלכלי, שבעצם לא מאפשר ליוון להיחלץ. "אתה פשוט לא מלווה יותר ללווה חדל פירעון", מסביר את העניין בפשטות ד"ר פטריק ארטוס, בנקאי וכלכלן צרפתי רב־השפעה ויועץ לארמון האליזה. "במקום זאת אתה מנסה להתניע מחדש את הכלכלה, באמצעות השקעות למשל. זה בדיוק ההפך ממה שאנחנו עושים: אנחנו ממשיכים להלוות ליוון, בעצם כדי שהיא תעמוד בתשלומי החובות שלה, ובדרך גורמים לכלכלה שלה להתמוטט בצעדי הצנע. אף יורו אחד לא יגיע לכלכלה היוונית, זה פשוט מדהים". בסופו של יום, ממשלות אירופה מחלצות את הבנקים שלהן, לא את יוון. עד כה הן התחייבו לסיוע של כ־240 מיליארד יורו, לצד עוד כ־150 מיליארד יורו מחיקת חובות לנושים פרטיים (שהם משקיעים מוסדיים — מדובר בעצם בתספורת לקרנות הפנסיה ושאר החסכונות של הציבור). סכומי העתק האלה רחוקים מלחלץ את יוון מהבור: קרן המטבע מעריכה כיום שב־2020 החוב היווני עדיין יעמוד על 116% מהתל"ג.

אם כך, למה יוון בחרה דווקא בסיוע, ועוד בתנאים כאלה? על קו הטלפון מוושינגטון, בשעה שרחובות אתונה בוערים, המשפטנית פרופ' פילומילה צוקאלה מסבירה שמדובר לא רק באינטרסים ובפוליטיקאים שמשרתים אותם, אלא גם בשיקול דעת שגוי של אנשי אליטה, שהאמינו שנוצרה הזדמנות לשנות את הסטטוס קוו המושחת והלא־יעיל ביוון ולקדם רפורמות שלהן ייחלו שנים. "הטיעון שחזר על עצמו היה שיוון זקוקה להתערבות חיצונית, אחרת שום דבר לא ישתנה אף פעם", היא אומרת. "אבל הם לא הצליחו להבין שההתחייבות לצעדי הצנע כחלק מחבילת הסיוע בעצם תבטיח ששום דבר לא יקרה".

ואמנם, כשכספי הסיוע מיועדים לכיסוי הלוואות וצעדי הצנע חונקים את הכלכלה, לממשלה היוונית אין יכולת אמיתית להניע רפורמות. הזעם הציבורי הגובר מבטל סופית כל סיכוי לרפורמות כאלו כעת, או כפי שג'ייסון מנולופולוס מנסח זאת: "יוון היתה מדינה שבה האזרחים שילמו מסים נמוכים ובתמורה קיבלו מעט שירותים. עכשיו אנחנו מנסים להיהפך לחברה עם שיעור מס גבוה ורמת שירותים נמוכה. זה משהו שבאופן ברור לא הולך לעבוד. אנשים מרגישים שהם שולחים את הכסף שלהם לחור שחור".

גם פרופ' ורופקיס לא רואה רפורמות בפתח: "אי אפשר לערוך שינוי מבני בזול. רפורמה דורשת כסף, היא דורשת השקעה. אפילו אם אתה רוצה לגבות יותר מסים, אתה צריך להשקיע במערכות מחשבים ובאימון כוח האדם. אבל ביוון אין עכשיו השקעה בכלום, והשינויים המבניים הם רק חלומות בהקיץ".

ה. אין חיים בלי כסף מההורים

הרפורמות והשינוי המבני שהיוונים מקווים להם הם עמוקים, רחבים ומקיפים. גורמים שונים כבר ניסו לפרוט אותם לתוכניות קונקרטיות. אנטוניס סמאראס, ראש מפלגת הדמוקרטיה החדשה השמרנית ומי שעשוי לעמוד בראש הממשלה החדשה, למשל, מדבר על עצירת ההגירה הגדולה ליוון (מאפריקה וממזרח אירופה), מלחמה בפשיעה ושינויים בשיטת הממשל, כגון הקטנת הפרלמנט וביטול החסינות למחוקקים. האם מדובר בתוכנית ריאלית או בעוד מצע שיתגלה כמופרך? מנולופולוס סקפטי: "המנגנון הממשלתי בנוי כך שהוא מתנגד לרפורמות, והיישום שלהן ייתקע. הם לא יכולים להשתלט על המגזר הציבורי המפלצתי שנוצר לאורך 30 שנה. כדי ליצור שיפור במצב, יוון זקוקה לזעזוע אמיתי. תוכניות הסיוע רק דחו את הגעתו".

למעשה, הרפורמות הדרושות כה עמוקות, כה יסודיות, שהן יחייבו את יוון להיהפך למדינה אחרת לגמרי. לפני כשנה פרסם מנולופולוס את "החוב הלא חוקי של יוון", אחד הספרים הבולטים על המשבר בארצו, וכתב אישום חריף נגד האליטות השולטות במדינה, שבו גולל שורה ארוכה של מעשי שחיתות שאיש כמעט לא נתן עליהם את הדין. "הרבה אנשים באתונה הרוויחו מהמערכת", הוא אומר ומקפיד להדגיש כי גם שאר אירופה בחשה בקלחת; הוא מזכיר, למשל, כיצד בנובמבר ניסה נשיא צרפת ניקולא סרקוזי למכור ליוון ארבע אוניות מלחמה בשווי 300 מיליון יורו, בעוד פריז דנה עם אתונה על עסקת החילוץ. "לאירופה היה שוק שבוי ביוון", הוא אומר. "הם שיחדו את הפוליטיקאים היוונים - את כולם! - וכך נהנו ממונופול עם מרווחי רווח גבוהים. אבל בעוד שחברות כמו סימנס למשל שילמו בסופו של דבר קנסות על מעשיהן, אף פוליטיקאי יווני לא הלך לכלא על דברים כאלה. איך אתה יכול לבנות חברה על עקרונות צדק כשזה המצב?".

מנולופולוס בעצם מתאר מדינה מתפתחת שרק במקרה נמצאת באירופה. לצד מערכת פוליטית מושחתת הוא מציין גם את "המבנה האוליגרכי של הסקטור העסקי, שהוא בעצם אנטי־עסקי. בפועל, יש לנו בשלטון אותן מפלגות מושחתות כבר 30 שנה, מפלגות שמעניקות משרות עבור קולות. סביבן יש אנשי עסקים שיוצרים מונופולים בתעשיות השונות והופכים את הכלכלה היוונית לבעלת מאפיינים של כלכלה מתפתחת. וכך החברה ביוון פועלת כמו שחברות פועלות בכלכלות כאלה: יש לאנשים חברה תעשייתית, עיתון, חברת מדיה ובנק. זה שילוב רב־עוצמה".

יש מי שמאתר את הבעיה ברבדים עמוקים אפילו יותר, ומתאר את המבנה הפוליטי והמשק הריכוזי כמי שמתבססים על מאפיין מרכזי באופייה של החברה היוונית מאז ומעולם - מרכזיותו של התא המשפחתי, והעובדה שהוא חזק יותר מכל מסגרת אחרת. "יוון אולי נראית כמו מדינת רווחה אירופית, אבל שירותים בסיסיים כגון דיור, חינוך או טיפול רפואי מסופקים בידי המשפחה", מסבירה פרופ' צוקאלה. "בתיאוריה יש לך חינוך ציבורי, אבל אם אתה רוצה שהילד יצליח בבחינות לאוניברסיטה, אתה צריך להשקיע אלפי דולרים בשיעורים פרטיים. יש לך בתי חולים ציבוריים, אבל אם אתה רוצה רופא שלא יהרוג אותך אתה צריך לשלם עוד כסף. אין רשת ביטחון אמיתית - המשפחה סופגת את העלויות". אלה היו תהליכים שלובים — המשפחה מילאה את החוסרים שהמדינה לא סיפקה, אבל המדינה גם לא הצליחה להחליף את המשפחה כמוסד החברתי העיקרי. לא פלא, אם כך, ש־75% מהעסקים ביוון הם בבעלות משפחתית, מה שמגדיל את חוסר היעילות במשק, וש"אם אתה רוצה להתקדם בחיים אתה חייב או קשרים פוליטיים או קשרים משפחתיים".

מאז תחילת המשבר, מטבע הדברים, המשפחה נהייתה מרכזית עוד יותר. "הגיל הממוצע שבו יוונים עוזבים את הבית כבר מגיע ל־35-30, וללא המשפחה היינו רואים עכשיו הרבה יותר חסרי בית באתונה, שגם כך יש בה כבר 25 אלף הומלסים. מצד אחד, המדינה לא מסייעת, היא מופשטת מנכסיה, ומן הצד האחר, כלכלת השוק מתמוטטת. כל מה שנותר הוא המשפחה. כך שאני מאוד פסימית לגבי הסיכוי שהמצב הזה ישתנה", היא אומרת, ופורצת בצחוק מיואש.

וזה אולי לקח כללי שאפשר לגזור מהמשבר ביוון: רפורמות צריך לערוך מבעוד מועד. בדרך כלל, בימים שלווים יחסית, קשה לזהות את הצורך בהן ולהודות בדחיפות, ואילו משבר מחדד וממקד את הראייה, מבהיר מה צריך לשנות. אבל סיפור יוון מדגים היטב מה קורה כשמבינים את הדברים מאוחר מדי, וכשעוברים את נקודת האל־חזור.

סיכום: הצעירים צריכים להחליט אם לברוח או להילחם

יהיו אשר יהיו תוצאות הבחירות ביום ראשון, תהיה שתהיה הקואליציה המפוררת שתוקם בשבועות הקרובים, עתידה של יוון ברור, ואין כאן דאוס אקס מכינה. התרחיש הכמעט ודאי הוא שחדלות הפירעון תגיע בשנים הקרובות, יוון תודיע שאינה יכולה לעמוד בתשלום חובותיה, והסיכוי הסביר הוא שהודעה כזאת תגלגל דינמיקה שבסופה תיאלץ יוון לעזוב את היורו ולחזור לדרכמה, צעד שהיוונים שאיתם שוחחתי חוששים ממנו מאוד. הם הרי חלק מאירופה.

ובינתיים הצעירים המובטלים, הזועמים, לא מחכים בשקט עד שהנישואים שעלו על שרטון יתפרקו סופית. סקר שפורסם השבוע מלמד שיותר מ־75% מהצעירים (בני 18 עד 24) החיים ביוון רוצים לעזוב את המדינה, ו־17% כבר פועלים בעניין. "הדבר שכואב לי יותר מכל", אומר פרופ' ורופקיס, "הוא שיוון מאבדת את ההון האנושי שלה על בסיס יומיומי. אני ביליתי את כל השנה האחרונה בלנסות לעזור לעמיתיי הצעירים באוניברסיטה ולדוקטורנטים שלי לשעבר למצוא עבודה בחו"ל, ויש מחוץ למשרד שלי תור ארוך של סטודנטים לתואר ראשון שרוצים מכתבי המלצה שיאפשרו להם לעוף מכאן. זאת יכולה היתה להיות תוכנית החילוץ האמיתית שלנו - להשתמש באנשים האלה. במקום זאת, הנכס היחיד שיש לנו עוזב את הארץ. זה הופך אותי לעצוב מאוד, וכועס".

פרופ' קיריאקאקיס, המרצה למוזיקה מסלוניקי, לעומת זאת, מנסה להילחם על הדור הזה. בשביל זה הוא חזר אחרי שכבר היה בדרכו להשתלב במערכת האקדמית בברלין. "אני רוצה לעזור לצעירים להבין מה באמת קורה, ולנסות לגרום להם להימנע מהטעויות של הדור שלי", הוא אומר, "אנחנו אלה שצריך להאשים במצב הנוכחי, לא הצעירים. אנחנו הצבענו עבור הפוליטיקאים הלא נכונים, אנחנו הסכמנו לתת לשווקים תפקיד מרכזי, אנחנו 'מכרנו' את יוון, לא הם".

בינתיים בברלין, מול המחשב בסלון, יושבים עו"ד דיוניסוס גראנאס, סטודנט לתואר שני; יואנה קריונה, שלומדת עיצוב גרפי; ומאקיס צלימקוס, שכותב דוקטורט במוזיקה, ומנהלים איתי שיחת וידיאו. גראנאס הגיע לברלין כדי לרכוש כישורים שיעזרו לו לעזור ליוון, והוא אופטימי. "יש הרבה מה לעשות", הוא אומר. קריונה מספרת שהיא מתכננת לחזור, אבל נשמעת קצת פחות אופטימית, בעיקר בגלל עזיבת הצעירים. צלימקוס, שחי בברלין כבר שש שנים, מודה שבמקור הוא תכנן לחזור, אבל הוא כבר לא בטוח מתי זה יקרה. "כשאני מבקר ביוון כל החברים שלי אומרים לי להישאר איפה שאני", הוא אומר, "אבל אמא שלי רוצה שאחזור".

נוסף על לימודיהם השלושה פעילים בקבוצת "דמוקרטיה אמיתית עכשיו", שמבקשת להציג בפני הגרמנים את נקודת המבט היוונית ולהבהיר לחבריהם שביוון שהם לא לבד. קריונה שואבת עידוד מהפגנות סולידריות שהתקיימו בפברואר ביותר מעשר ערי בירה באירופה ובארצות הברית, תחת הכותרת "כולם יוונים עכשיו". "אולי זאת תחילתו של שינוי", היא אומרת.

ואולי סולידריות היא אכן הסיכוי היחיד. התמודדות אמיתית עם המשבר דורשת גישור על התהום שנפערה בין גרמנים ליוונים, המדינה והאזרחים, עניים ועשירים, נמלים וצרצרים. תוקידידיס, ההיסטוריון שתיעד את מלחמות היוונים בעת העתיקה, הבין את זה כבר במאה החמישית לפני הספירה: "יהיה צדק באתונה רק כאשר זעמם של אלה שלא נפגעו יהיה זהה לזעמם של אלה שנפגעו".