$
אמיר זיו

האשה ללא פנים

רקפת רוסק עמינח היא דוגמה מושלמת לאופן שבו גדלים כאן מנהלים שלא ישנו דבר

אמיר זיו 10:3305.01.12

כמו זרע של סקויה, רקפת רוסק עמינח היא מיצוי טהור של השאיפה חסרת הפשרות לצמוח גבוה יותר מהמתחרים שמסביב. היא אמביציה שעוצבה בצורה של בן אנוש. אתה מתבונן ברקפת צומחת, ומבין שאתה רואה כיצד נראה רצון מזוקק לצבור עוצמה.

 

אין לי כלים לשפוט אם רוסק עמינח מתאימה לתפקיד

מנכ"לית בנק לאומי. לא רק לי. רוב בני התמותה עומדים משתאים מול מפגן אמביציה כזה, בעיקר משום שבקצה מסלול הטיפוס לא ממתינה השלמה של יצירה מופלאה, ניצחון ספורטיבי כביר, פיתוח תרופה מצילת חיים או המצאת מכשיר מהפכני לתועלת האנושות. בפסגה שאליה היא מטפסת בנחישות ניצב רק הגביע הקדוש של העוצמה הטהורה.

 

כן, הקלישאה. כך זה עובד ברמות האלה. אתה לא הופך למנכ"ל הבנק הגדול במדינה בגיל 46 אם לא החלטת בגיל 20 שזה מה שאתה רוצה. התפקיד הזה לא מגיע אליך אם אתה לא עורג אליו, אם אתה לא מתחבר לאנשים הנכונים, אם אתה לא עובד בלהפוך למנכ"ל ומוכן להקריב בשביל זה כמעט הכל. מהבחינה הזאת, אין באמת הבדל בין רוסק עמינח לחבורת הצנונים הגברית המסתערת כרגע מכל עבר בניסיון לכבוש את לאומי. בהתחשב באלטרנטיבות, עדיף להרוויח עוד ייצוג נשי בצמרת. מה שמצער הוא שמקצה שרשרת החישול הקלישאתית הזאת לא יכול לבקוע דבר מלבד מנהל שעוצב בתבנית של קודמיו. שטנץ. אין מקום לחריגות. הדופליקט הוא הסיבה והתוצאה בו זמנית.

 

ייחודה של רקפת רוסק עמינח הוא שהיא הביאה את התהליך לכדי שלמות. במשך שמונה שנים ארוכות, מאז שחזרה ללאומי כמנהלת החטיבה העסקית, היא היתה צמודה לגליה מאור. חסתה תחת כנפיה, קודמה בעזרת דחיפותיה, ינקה מסמכותה, התקרבה אליה בהופעה החיצונית, ובעיקר הקפידה ללכת בעקבותיה. מילולית. לדרוך במדויק בתוך סימני כף הרגל של מאור ולא להשאיר סימן אחד משל עצמה. שמונה שנים, אף חותם גלוי לעין.

 

כך קורה שמי שנמצאת במרחק נגיעה מאחד מתפקידי הניהול הבכירים בישראל, בבנק שזרועותיו מגיעות לכל פינה במשק, היא אניגמה ציבורית. רוסק עמינח לא מתראיינת, כמעט שאינה מביעה עמדה פומבית להוציא אנליזות אנמיות נדירות בכנסים מקצועיים, וודאי שאינה מביעה דעות נחרצות בנושאים חברתיים בוערים.

 

מי שמבקש לגלות מה יש בפנים ייאלץ לקרוא שורה של פרופילים סמי־תחקיריים ותחקירים פרופיליים־למחצה שפורסמו על אודותיה. בכולם הוא ימצא ראיונות קצרים מפי מקורבים ובצדם משפטי פרגון שסיפקו חברים עלומי שם. אין בהם כמעט מידע אמיתי, בוודאי לא שלילי. קראתי אותם לילה שלם וגמרתי רטוב מליקוקים של נוטלי אשראי גדולים במשק - האנשים העיקריים מחוץ לבנק לאומי שפוגשים ברוסק עמינח ללא מתווכים.

 

תוכלו למצוא בהם (התודות ל"גלובס") את ארז ויגודמן "אני הבאתי אותה, אבל לפסגה היא טיפסה לבד", את זהבית כהן "הרצון שלה לתת את כל כולה מתבטא גם בחברות", את רון לובש "שלווה מבחוץ, אבל אש מבפנים", את איתן ורטהיימר "מתפקדת נפלא בכל שעת לחץ", ואת הטוב מכולם יינון קרייז "היא היתה המרצה שנראתה הכי טוב. אני גם זוכר אותה בבגד ים. היא שחתה חזה ואני חתירה, אבל בדרך כלל נתתי לה לנצח". רטוב, כפי שציינתי.

 

רוסק עמינח אינה שונה מבני דורה האחרים שמטפסים לצמרת העסקית ומאיישים לעייפה את רשימות "הצעירים המבטיחים" למיניהן. כיניתי אותם בעבר "הגרינשפונאים", על שמו של נדב גרינשפון, בן טיפוחיו של לב לבייב. יש כמובן הבדלי גרסאות ביניהם. רוסק עמינח של מאור אינה זהה לאפרת פלד של שרי אריסון; עידן ולס של תשובה אינו חיים גבריאלי של נוחי דנקנר; רועי ורמוס אינו מקבילו המדויק של אריאל עמינצח. אבל רובם ככולם מחזיקים בתכונות דומות: צעירים בגיל, מוכשרים מאוד, חרוצים להפליא, מכווני מטרה, הולכי־בתלם, תאבי כוח, יש להם מידה נכבדה של קסם אישי ולעולם יהיה פטרון רב־עוצמה מעליהם.

 

הם לא כאן כדי לאתגר את השיטה, שכן עיקרון יסוד הוא שאסור להם לטעות. טעות עלולה לעלות ביוקר לפטרון, והוא הרי שלף אותם ממשרד רואי החשבון או עורכי הדין שבו עבדו בדיוק מפני שהם היו מחושבים, מדויקים, משוללי טעויות וידעו לקרוא אותו טוב כל כך.

 

מכיוון שאסור להם לטעות, היצירתיות שלהם מעונבת, מחויטת, חשבונאית, מתועלת לטיפוס לשלב הבא. כמעט לעולם לא יתפתו לומר בפומבי את דעתם. דעה ממש, מבוססת חשיבה עצמאית, לא כזאת שנבחנה מבעוד מועד כדי לוודא שהיא עולה בקנה אחד עם זו של הפטרון.

 

בתמורה הם מתוגמלים היטב: בכסף, בתוארי ניהול מכובדים, בפרגון מהפטרון, ובהבטחה הנרמזת שאם יתמידו, יום אחד ייהפכו לחשובים מספיק כדי שיהיה להם גרינשפונאי משל עצמם.

 

זיכרונות מהקיץ האחרון. חלומות לטלטל את השיטה. לילות של צעידה בזכות שינוי סדר העדיפויות. פוף.

 

לשיטה יש פס ייצור. היא מתגמלת בנדיבות ולכן מנציחה את עצמה בעוצמות שכמעט בלתי אפשרי להתמודד מולן. חשיבה כלכלית אלטרנטיבית היא מכשול בניסיון לטפס לצמרת הניהולית. הרהורים מחוץ לקופסה הם מוקש. לא במקרה נדיר למצוא בצמרת בנקאים בכירים שהיטלטלו מחוץ לאזור הנוחות שבין עידן עופר ללב לבייב.

 

אז מה הסיכוי שהצעירים המבטיחים הללו, לכשיהפכו למנהיגי המשק, יבקשו לתקן את שיטת המיסוי או לפזר מחדש את העושר? מה הסבירות שרקפת "בגיל 20 רצתה להיות גליה מאור" רקפת רוסקעמינח תאתגר את השיטה אחרי שתגיע לצמרת? מה הסבירות שהיא תתגרה בתפיסות הכלכליות הרווחות? תשנה את סדרי העדיפויות? העדיפויות מבחינתה מסודרות היטב. לנו נשאר רק לפרגן.

 

בטל שלח
    לכל התגובות
    x