על סדר היום: מחאות חברתיות רבות, מסקנה אחת - "צריך דמוקרטיה בה האנשים קובעים, לא הכסף"
בכל רחבי העולם, לחצים פוליטיים ופרקטיקות המדכאות תחרות הפכו לכלים המרכזיים בהגברת אי־השוויון הכלכלי. אותו מצב מתסכל הוא שמוציא את הציבור לרחובות. המבקרים שטוענים כי למחאה אין אג'נדה מתעלמים מהעובדה שמדובר בצפירת אזהרה
תנועת המחאה שהחלה בתוניסיה בינואר והתפשטה לאחר מכן למצרים ואז לספרד, הפכה לגלובלית: המחאות הגיעו לוול סטריט ולערים אחרות ברחבי אמריקה. הגלובליזציה והטכנולוגיה המודרנית מאפשרות כיום לתנועות חברתיות לחצות גבולות באותה מהירות שבה הרעיונות עושים זאת.
ואמנם, המחאה החברתית מצאה קרקע פורייה בכל מקום שבו שררו התחושה ש"המערכת" כשלה והאמונה שאפילו במשטר דמוקרטי תהליך הבחירות לא יוכל לתקן את המעוות - לפחות לא בלי הפעלת לחצים מסיביים מכיוון הרחוב.
1% התעשר מתמרון השוק
במאי האחרון הלכתי לאתר ההפגנות בתוניסיה; ביולי האחרון דיברתי עם ה"אינדיגנדוס" שבספרד; משם נסעתי לפגוש מהפכנים מצריים צעירים בכיכר תחריר; ורק לפני כמה שבועות דיברתי עם מפגיני תנועת "לכבוש את וול סטריט" בניו יורק. הנושא המשותף שעובר כחוט השני בין כל אלה מובע בפשטות במילותיה של תנועת "לכבוש את וול סטריט", והוא: "אנחנו ה־99%".
הפגנה בוול סטריט, ניו יורק צילום: אי פי איי בסלוגן זה יש הדהוד למאמר שפרסמתי לאחרונה, שכותרתו "מה־1%, עבור ה־1% ועל ידי ה־1%". במאמר זה אני מתאר את הצמיחה האדירה בחוסר השוויון בארה"ב: 1% מהאוכלוסייה שולט ב־40% מהעושר, ומקבל 20% מסך ההכנסות במדינה. אלה המתהדרים בתואר זה הגיעו רק לעתים נדירות ביותר לעושר כזה משום שתרמו תרומה משמעותית לחברה כולה - תרבות הבונוסים והחילוצים חיסלה מזמן את ההצדקה הזו לאי־שוויון - אלא משום שהם, אם לנסח זאת בבוטות, פשוט מתמרני שוק מוצלחים ולפעמים גם מושחתים.
אין בכך כדי להכחיש שחלק מה־1% תרמו תרומה יפה וחשובה. אכן, הרווחים החברתיים שהושגו באמצעות חידושים אמיתיים (בניגוד למוצרים פיננסיים הזויים שרק זורעים הרס ואי־סדר בכלכלת העולם) היו לרוב גדולים בהרבה מהשכר שקיבלו הממציאים.
אולם, ברחבי העולם הפכו לחצים פוליטיים ופרקטיקות המדכאות תחרות (כאלה שלרוב נוצרות או מקודמות באמצעות לחצים פוליטיים) לכלים המרכזיים בהגברת אי־השוויון הכלכלי. מערכת מסים שבה מיליארדרים כמו וורן באפט משלמים פחות מס (מבחינת שיעור מתוך ההכנסה) מאשר מזכירתו, או שבה ספקולנטים, שעזרו לדרדר את כלכלת העולם, נהנים ממשכורות בשיעור מס מופחת יותר מאלה שעובדים למען הכסף שלהם, רק חיזקה את המגמה הזו.
מחקר מהשנים האחרונות לימד עד כמה חשובה השרשת רעיונות של הגינות במארג החברתי. המפגינים בספרד ובמדינות אחרות צודקים בזעמם: הם ניצבים בפני מערכת שמחלצת בנקאים מצרות, בעוד שאת מי שהם זממו "לטרוף" היא מותירה שיתאמצו לשרוד בעצמם. גרוע מכך, אותם הבנקאים שבו לשולחנותיהם, והם מקבלים בונוסים השווים לשכר שעובדים מסוימים ירוויחו בכל ימי חייהם, זאת בזמן שאנשים צעירים שלמדו קשה ושיחקו לפי החוקים לא רואים שום סיכוי להגשים את מטרותיהם התעסוקתיות.
ג'וזף שטיגליץ בפורום חברתי של תנועת המחאה הספרדית במדריד צילום מסך: youtube התגברות חוסר השוויון היא תוצאה של מעגל קסמים: מתמרני השוק העשירים משתמשים בהונם כדי לעצב את החקיקה באופן שיאפשר להם להגן על הונם ועל השפעתם, ולהגדילם. בית המשפט העליון בארה"ב, בהחלטתו הידועה לשמצה "Citizens United", נתן לתאגידים יד חופשית להשתמש בכספם כדי להשפיע על הכיוון הפוליטי. אך בזמן שהעשירים משתמשים בכספם כדי להגביר את עוצמת השפעותיהם בזירה הפוליטית, המשטרה לא הרשתה לי להגביר את עוצמת קולי באמצעות מגאפון כשביקשתי לנאום מול מפגיני "לכבוש את וול סטריט". אבל המפגינים לא תמימים: הם חזרו על הדברים שאמרתי כדי להעביר אותם בין האחרים, והשתמשו במחוות ידיים שקטות במקום מחיאות כפיים, כדי להביע את הסכמתם מבלי להפריע ל"דיאלוג" בינינו.
ממשלה קנויה - לא מספיק טובה
הם צודקים בכך שמשהו לא עובד ב"מערכת" שלנו. בכל העולם לא השכלנו לנצל באופן מוצלח את המשאבים העומדים לרשותנו - אנשים שרוצים לעבוד, מכונות שיכולות להחליף בני אדם ובניינים ריקים - זאת בשעה שאנו מתמודדים עם צרכים שנותרים ללא מענה: מאבק בעוני, קידום צמיחה והתאמת הכלכלה לתהליך ההתחממות הגלובלית הם רק כמה מצרכים אלה. בארה"ב, אחרי יותר מ־7 מיליון עיקולי בתים, יש לנו בתים ריקים ומחוסרי בית.
המפגינים ספגו ביקורת על כך שאין להם אג'נדה, אך הביקורת הזו מחטיאה את כל העיקרון של תנועות המחאה. המחאה היא ביטוי לתסכול מהתהליך האלקטורלי. היא צפירת אזהרה.
ההפגנות נגד הגלובליזציה שהתקיימו בסיאטל ב־1999, בזמן שהיה אמור להיפתח סבב שיחות חדש בנושא סחר בינלאומי, הסבו את תשומת הלב לכשלי תהליך הגלובליזציה, כמו גם המוסדות וההסכמים הבינלאומיים שמובילים אותו. כשהתקשורת הקשיבה להאשמות שהטיחו המפגינים, היא גילתה שהיה בהן יותר מגרעין של אמת. עובדה זו השפיעה על אופיין של שיחות הסחר שהתקיימו אז, והביאו גם את קרן המטבע הבינלאומית לנקוט רפורמות משמעותיות בחודשים לאחר מכן.
אז נכון שגם המפגינים בעד זכויות אדם בארה"ב של שנות השישים שמו במרכז מחאתם את גזענותו הממוסדת של השלטון האמריקאי נגד השחורים. נכון שעדיין ניתן למצוא לכך גילויים, אך בחירת ברק אובמה לנשיא ארה"ב מראה עד כמה הזיזו המחאות דאז משהו באמריקה של היום.
במישור אחד, המפגינים של היום מבקשים מעט מאוד: סיכוי להשתמש בכישורים שלהם, זכות לקבל עבודה מכבדת בשכר מכבד בצד כלכלה וחברה הוגנות יותר.
אולם במישור השני, הם מבקשים דווקא המון: דמוקרטיה שבה בני האדם, ולא הכסף, הם שקובעים, וכלכלה שמספקת לאנשים את מה שהיא אמורה לספק להם.
קיים קשר בין שני המישורים: כפי שראינו, שווקים לא מאוזנים מובילים למשברים כלכליים ופוליטיים, והשווקים יפעלו באופן שבו הם אמורים לפעול רק כאשר יתקיימו בתוך מסגרת מתאימה של רגולציה ממשלתית. מסגרת זו יכולה להיות מוקמת רק בתוך מערכת דמוקרטית שמשקפת את טובת הכלל - ולא את טובתו של ה־1%. הממשלה הטובה ביותר שניתן להשיג בכסף פשוט כבר לא מספיקה.
הכותב הוא פרופ' לכלכלה באוניברסיטת קולומביה וחתן פרס נובל לכלכלה ל־2001. פרוג'קט סינדיקט 2011, מיוחד ל"כלכליסט"
