$
1.9.11

לאן נעלמו 160 מיליון סיניות?

לאחר שנתקלה בבתי ספר שבהם מספר הבנים כפול ממספר הבנות, יצאה העיתונאית האמריקאית מרה ויסטנדל לחקור לאן נעלמות הנשים במזרח אסיה. היא גילתה שהפלת תינוקות בנות, אשר נחשבה למסורת פרימיטיבית של איכרים, היא מגיפה שנפוצה דווקא אצל העשירים, גולשת לעולם המערבי, ומקודמת על ידי יזמי טכנולוגיה ציניים וקובעי מדיניות במערב

רחל בית-אריה, בייג'ינג 10:4201.09.11

סונג ליי ופאן חאישי הם בעלים של דוכן קטן למכירת ירקות בפאתי בייג'ינג. כמו סינים רבים מאז שהונהגה מדיניות הגבלת הילודה ב־1980, גם הם הורים לילד יחיד, היום בן שבע. לשאלה אם רצו מלכתחילה בבן עונה סונג בתחילה את שורת הפרופגנדה הרשמית בסין: "לא משנה, בן ובת טובים באותה המידה". רק אחרי שיחות חוזרות ונשנות נפתחת פאן (38) ומספרת כי לפני שילדה את בנה היא נכנסה להיריון פעמיים ועברה הפלות לאחר שבדיקות אולטרסאונד גילו לה שהיא צפויה ללדת בת.

 

"למרות האיסור, הרבה אנשים מהאזור שלנו (השניים היגרו לבייג'ינג מאזור כפרי במחוז חונאן) מביאים לעולם שניים או שלושה ילדים, אבל אנחנו החלטנו שנביא רק אחד, כדי שנוכל לחסוך כמה שיותר, לקנות בית ובעתיד לתת לילד חינוך טוב", היא מסבירה. "המשפחה, בעיקר חמותי, לא תוכל לקבל בת יחידה, אז דאגנו שיהיה בן".

 

המקרה הפרטי הזה הוא חלק מתופעה נפוצה ורחבת היקף, שהולכת ומתפשטת ברחבי אסיה וזוחלת בשנים האחרונות גם לאזורים אחרים של העולם: זוגות מעדיפים בנים, מדיניות ממשלתית ולחצים כלכליים מעודדים אותם לצמצם ילודה, וטכנולוגיה נגישה עוזרת להם לקבוע את מין העובר. התוצאה של מיליוני מקרים פרטיים כאלה, שהיקפם מתגלה רק בשנים האחרונות, עשויה להיות אחד הגורמים המשפיעים ביותר על עתיד העולם בעשורים הבאים, בגלל אופי החברה שהיא יוצרת: חברה שבה הגברים דומיננטיים באופן קיצוני, לא רק בכוח פיזי או כלכלי, אלא פשוט במספרים. בכל רחבי אסיה, לפי חישובים של ארגון הבריאות העולמי, חסרות היום 160 מיליון נשים - מספר זהה פחות או יותר לאוכלוסייה הנשית של ארצות הברית כולה.

 

מרה ויסטנדל, עיתונאית אמריקאית, יצאה למסע בעקבות הנשים האבודות האלה אחרי ביקור באזור בסין שבו מצאה שמספר הבנים בבית הספר המקומי כמעט כפול ממספר הבנות. במשך חמש שנים היא ראיינה מעצבי מדיניות בסין, רופאים בהודו, מומחי דמוגרפיה בקוריאה, אנשי ממשל באלבניה, חוקרים בארצות הברית ובצרפת ובכל מקום אחר שבו הסכימו לדבר איתה, וגם הורים לבנים ולבנות מסביב לעולם. המסקנות שלה, שפורסמו השנה בספר "ברירה לא־טבעית" (Unnatural Selection - Choosing Boys over Girls and the Consequences of a World Full of Men), מדהימות הן בתיאור הסיבות שהובילו לפער המגדרי הענק הזה והן בתוצאותיו, שעלולות להיות הרסניות לעולם.

 

ויסטנדל. "כשהיעלמות הנשים מתרחשת במדינות שמהוות שליש מהאנושות, אי אפשר להתייחס אליה כבעיה מקומית" ויסטנדל. "כשהיעלמות הנשים מתרחשת במדינות שמהוות שליש מהאנושות, אי אפשר להתייחס אליה כבעיה מקומית"

 

"התופעה הזאת לא עמדה במרכז השיח הציבורי, ולא נערך בה דיון מקיף בגופים בינלאומיים במשך שנים רבות מאז שהחלה", אומרת ויסטנדל בראיון ל"מוסף כלכליסט". "מה שכן פורסם עסק בעיקר בצדדים הסנסציוניים יותר של התופעה - היא תוארה כרצח המוני של תינוקות בנות בסין ובהודו. היתה במידה רבה התעלמות מכך שהפער המספרי לא נוצר בגלל מקרי רצח. הוא התרחב כך רק אחרי שהגיעו טכנולוגיות שאפשרו את קביעת מין העובר כבר בבטן".

 

זו נראית מסקנה די אינטואיטיבית וברורה מאליה. למה היתה התעלמות מהקשר בין התקדמות טכנולוגית לפער המגדרי?

"תמיד קל יותר להאשים תרבות אחרת ולקרוא לה פרימיטיבית מאשר לבחון לעומק תופעות חברתיות וטכנולוגיות. אבל מעבר לזה, פוליטיקת ההפלות במערב, ובעיקר בארצות הברית, שיחקה כאן תפקיד מרכזי. האו"ם וארגונים בינלאומיים נרתעו מעיסוק בנושא מחשש שהוא ימקם אותם בצד שמתנגד להפלות. גם ארגונים פמיניסטיים מובילים, שהם לכאורה הראשונים שהיו אמורים להתריע על כך שמתפתחת פה בעיה, התחמקו מלעסוק בנושא גם אחרי שהובא לתשומת לבם, בגלל חוסר הנוחות בעמדה שלכאורה מתנגדת להפלות ולזכות האשה על גופה. לכל ארגון יש אג'נדה, אחרי הכל".

 

במקום זאת, ארגונים רבים התמקדו בתופעה המחרידה כשלעצמה של רצח תינוקות ממין נקבה מיד לאחר הלידה, וכן בתופעת הנטישה של בנות. בכך לא רק שלא סייעו בגיבוש אסטרטגיה להתמודדות עם תופעת היעלמותן של הנשים, אלא יצרו עיוות נוסף: מתחילת שנות התשעים, עשרות אלפי זוגות מערביים חשוכי ילדים אימצו ילדות נטושות ממדינות העולם השלישי, אלא שהתפשטות טכנולוגיות לקביעת מין העובר וזמינות גבוהה של מרפאות הפלה גורמות לכך שמספר הילדות הנטושות קטן בהדרגה - פשוט מפני שהבנות הלא רצויות אינן מובאות כלל לעולם. מספר המבקשים לאמץ, במקביל, רק הולך וגדל, ובשנה האחרונה נחשפו בסין כמה מוקדים שבהם כנופיות, בסיוע פקידי ממשל, חטפו ילדות רצויות בהחלט מהוריהן כדי לספק את הביקוש של תעשיית האימוצים.

 

הסבר פופולרי אחר בעשור האחרון גרס שהבנות החסרות אינן באמת חסרות. הן נולדו, משפחותיהן מגדלות אותן, אבל מסיבות שונות הן אינן רשומות במרשם האוכלוסין. "הטיעון הזה", אומרת ויסטנדל, "תפס תאוצה וחזרו עליו במחקרים ובעיתונות במשך שנים, אבל אין שום עדות בשטח לרישום חסר של ילדות במספרים שיצרו פער משמעותי כל כך".

 

בהודו, לפי הנתונים האחרונים, נולדים 112 בנים על כל 100 בנות. בסין המספר עומד על 119 בנים לכל 100 בנות, וכבר נרשם פער מסחרר עוד יותר של 121/100 לפני כמה שנים. אפילו המספרים האלה אינם מספקים תמונה מלאה, מפני שבשתי המדינות יש אזורים שבהם תופעת ההפלות נפוצה הרבה יותר מבאחרים: בכמה נפות בסין היחס בין בנים לבנות עומד על 167 ל־100. בטבע עומד היחס בין בנים לבנות בלידה על 103–107 בנים לכל 100 בנות, והמספר מתאזן בגילאים מבוגרים יותר משום ששיעורי התמותה של בנים גבוהים יותר. כל יחס מעל 107/100 הוא בלתי אפשרי ביולוגית.

 

תלמידי בית ספר יסודי במדינת מהרשטה בהודו. החוק אוסר על הרופאים לגלות להורים את מין היילוד, אולי אינו נאכף תלמידי בית ספר יסודי במדינת מהרשטה בהודו. החוק אוסר על הרופאים לגלות להורים את מין היילוד, אולי אינו נאכף צילום: איי אף פי

 

הכל התחיל בקצת פחד

 

ההעדפה של בנים על פני בנות מוסברת בדרך כלל בשרידה העקשנית של מסורות מקומיות עתיקות, תרבות סקסיסטית, מנהג הנדוניה שהופך בת ל"לא משתלמת" בהודו, והמערכת הקומוניסטית בסין שכפתה את מדיניות הילד האחד. כל אלה הן סיבות תקפות, ובכל זאת, את הפער המספרי שמאיים היום על שלום העולם לא יצרו הסבתות הסיניות שמשוועות לנכד, ולא מנהגי הנדוניה ההודיים. הסוד הקטן והמלוכלך שויסטנדל חושפת לאורך עשרות עמודים בספר הוא שהפער קודם, במידה רבה, על ידי מדענים מהרווארד, קובעי מדיניות בוושינגטון וחברות שחיפשו שווקים חדשים לטכנולוגיות שלהן.

 

הסיפור העגום של פער המינים התחיל, מתברר, בשנות החמישים, עם ההכרה לעולם של המושג "פיצוץ אוכלוסין" - התיאוריה שלפיה קצב הגידול של אוכלוסיית העולם יוביל בתוך שנים מעטות לרעב המוני, למלחמות ולכאוס גלובלי. אזהרות כאלה נשמעות לא מעט גם היום, אבל בשנות השישים, כאשר אוכלוסיית העולם עמדה על כמחצית מגודלה היום, האזהרות האלה לובו להיסטריה רבתי שהשתלבה היטב באווירת המלחמה הקרה. "חמישה דולרים שיושקעו בפיקוח על הילודה שווים יותר מ־100 דולר של צמיחה כלכלית", הכריז נשיא ארצות הברית לינדון ג'ונסון ב־1965, והפעילים ביותר בקידום הרעיון של פיקוח על הילודה היו כמה מאילי ההון של ארצות הברית, כמו משפחת רוקפלר. רוב תשומת הלב שלהם הופנתה לנעשה במדינות העולם השלישי, שנהפכו בזו אחר זו מקולוניות למדינות עצמאיות. ב־1968 זכו רעיונות תנועת הפיקוח על הילודה לביטוי נחרץ בספר שהפך אז לאחד מרבי־המכר הגדולים בעולם "The Population Bomb", והטמיע ברבים את הפחד מפני רעב שיחסל את המין האנושי בתוך שנים ספורות.

 

במרכז: כרזה סינית שמעודדת הולדת ילד אחד למשפחה במרכז: כרזה סינית שמעודדת הולדת ילד אחד למשפחה צילום: איי אף פי

 

המחבר, פול ארליך, הוצג כמדען מומחה, והוא אכן מדען, אבל כזה שהתמחה דווקא בביולוגיה של פרפרים. את הספר הוא כתב במהירות, לפי הזמנה של נשיא מועדון סיירה, תורם חשוב למטרות צמצום הילודה, ועד אמצע שנות השבעים התגלו רוב תחזיות האפוקליפסה שלו כמופרכות לאחר ש"המהפכה הירוקה" בחקלאות ופיתוח זני תבואה חדשים הגדילו בהרבה את היצע המזון בעולם וצמצמו את הסיכון לרעב עולמי. אבל הרעיון שפיצוץ אוכלוסין הוא אחת הסכנות הגדולות לעתיד העולם כבר הושרש היטב.

 

בספר, ובוועידות רבות שנערכו באותה תקופה, הועלה שוב ושוב הרעיון שאם הורים יוכלו לבחור את מין היילוד, הם יביאו פחות ילדים לעולם. "הורים באסיה מעדיפים צאצאים ממין זכר; אם היתה דרך לתת להם בן כבר בהיריון הראשון, הם לא היו עושים ילדים נוספים", כתב ארליך. כמה מומחים הזהירו כבר בתחילת שנות השבעים כי הרעיונות האלה יובילו לחוסר איזון קיצוני באוכלוסייה, אולם הדאגה הגדולה היתה דווקא מאפשרות, שנידונה אז ברצינות, שעודף של גברים יגביר את "בעיית" ההומוסקסואליות.

 

קובעי מדיניות בשנות השישים פנטזו על "גלולת בן" שנטילתה תבטיח עובר זכר, והפנו משאבים למחקר. גלולה כזאת לא פותחה כידוע, אבל עד אמצע שנות השבעים נהפכו בדיקות מי שפיר לזמינות ומדויקות, והאולטרסאונד הגיע ושינה את כללי המשחק.

 

דונלד דאק מטיף להפלות

 

"תנועת צמצום האוכלוסין" פעלה בכל העולם. בארצות הברית נערך קמפיין מקיף, ויעיל בחלקו, לשכנוע משפחות להסתפק בשני ילדים, ואולפני דיסני הפיקו סרט תעמולה בנושא בכיכובו של דונלד דאק, אבל הפרס הגדול של מתנגדי הילודה היה הודו, המדינה השנייה בעולם בגודל האוכלוסייה, שעד סוף שנות השבעים התנדנדה דרך קבע על סף רעב המוני.

 

המדינה המאוכלסת בעולם, סין, היתה סגורה להשפעה מערבית באותה תקופה, אבל מנטליות המלחמה הקרה עיצבה את שיח הילודה גם שם. אף שמומחי אוכלוסייה סינים המליצו כבר בשנות החמישים לעודד משפחות קטנות יותר, מאו דזה־דונג סבר שזאת מזימה קפיטליסטית שתחליש את סין, ומדיניות עידוד הילודה שלו הקפיצה את הממוצע הסיני לשישה ילדים לאשה בתחילת שנות השבעים, והחריפה מאוד את בעיית האוכלוסייה שסין סובלת ממנה עד היום.

 

תור לשירותים בגן בהו־ביי. מכשירי אולטרסאונד ניידים מבצעים סריקות מהמושב האחורי של המכונית תור לשירותים בגן בהו־ביי. מכשירי אולטרסאונד ניידים מבצעים סריקות מהמושב האחורי של המכונית צילום: רויטרס

ויסטנדל מרכזת בספר נתונים מדהימים מתוך רישומי הבנק העולמי, קרן האוכלוסין של האו"ם, קרן פורד וארגונים אחרים שהיו מעורבים בסיוע ההומניטרי להודו באותה תקופה. רוב הסיוע הותנה בכך שהודו תילחם בפיצוץ האוכלוסין, והמלחמה שם לא הסתכמה בקמפיין שכנוע מנומס. בתחילת שנות השבעים הופנו 59% מכלל ההוצאה על בריאות של ממשלת הודו לפיקוח הילודה - בזמן שמלריה ושחפת עדיין גבו עשרות אלפי קורבנות בכל שנה. אמצעים דרקוניים כמו עיקור כפוי של גברים ונשים נחשבו לגיטימיים, או לפחות זכו לעצימת עין מצד ארגונים בינלאומיים. ב־1975 הכריזה ראש ממשלת הודו דאז, אינדירה גנדי, על מצב חירום במדינה, שבמסגרתו הושעו רוב חירויות היסוד. צמצום האוכלוסייה היה אבן פינה במדיניות החירום, ולפי הערכות האו"ם יותר מ־6 מיליון גברים הודים עוקרו אז. תקופת האימים ההיא מונצחת בספריהם של סלמן רושדי ורוהינטון מיסטרי, אבל בטוויסט קטן של ההיסטוריה, גנדי המנוחה מככבת היום בקמפיינים של ממשלת הודו לעידוד הולדת בנות כמודל נשי לחיקוי. כשהזוועות התרחשו בהודו, נציגי הבנק העולמי במדינה נסעו לוושינגטון כדי לשכנע את שלטונות הבנק להגדיל את הסיוע לפיקוח על האוכלוסייה במדינה.

 

כשהטכנולוגיה פוגשת היסטריה

 

כאשר היסטריית דיכוי הילודה פגשה את הטכנולוגיה שאפשרה קביעת מין, קרה בדיוק מה שפול ארליך חזה, וזוגות בהודו עם נגישות לבדיקות מי שפיר או לאולטרסאונד החלו להפיל עוברים ממין נקבה בסיטונות. הטרנד, שמוצג כשריד למסורות הודיות עתיקות, פרימיטיביות ומפלות נשים, התפשט דווקא בקרב האוכלוסייה האמידה יותר של תת־היבשת, לא אצל האיכרים המרוששים. גם היום חוסר האיזון בין המינים בהודו קיצוני ביותר דווקא באזורים העשירים במדינה, וכך גם בסין, שהצטרפה למגמת צמצום האוכלוסין ב־1980. ויסטנדל מכנה את היעלמות הבנות "מגיפה", ומראה בספר כיצד היא מתפשטת עם התפשטות הטכנולוגיה המאפשרת אותה. בעשור האחרון שיעורי ילודה מוטים לטובת בנים החלו להופיע גם בווייטנאם, ארמניה, גיאורגיה, אזרבייג'ן ואפילו בארצות הבלקן, החצר האחורית של אירופה. הם קיימים גם במדינות מפותחות כמו סינגפור וטייוואן.

 

"עדיין לא נוצר בסיס נתונים רחב במקומות אחרים בעולם, אבל נתונים ראשוניים מרמזים על בעיה דומה בכמה מדינות בצפון אפריקה ובדרום אמריקה", אומרת ויסטנדל. "זאת מגמה שלא רק שאינה נעלמת, היא הולכת ומתפשטת, וחוצה גבולות גיאוגרפיים ותרבותיים". באחד הקטעים המטרידים בספר היא מתעדת ביקור באלבניה ושיחות עם דמוגרפים מקומיים ועובדי ממשלה שמתעקשים שהבעיה אינה קיימת במדינה, בעוד נתונים שנאספו בשקדנות מראים כי בכמה אזורים באלבניה הפער המגדרי גדול יותר מאשר בסין. "היעלמות הנשים מוצגת כבעיה מקומית, אבל כאשר היא קיימת במדינות שמהוות יחד יותר משליש מאוכלוסיית העולם, אי אפשר לחשוב שהיא תישאר בגבולות המדינות האלה", ויסטנדל כותבת.

 

אחת הנקודות המרכזיות שלך היא שהעדפת בנים חוצה תרבויות, וצריך לחפש את הסיבה לה בהתפתחות טכנולוגית ובהחלטות פוליטיות, ולא במסורות מקומיות. ובכל זאת היא לא קרתה במערב אירופה או בצפון אמריקה.

"אני בכלל לא בטוחה שאם אותה טכנולוגיה היתה מגיעה לארצות הברית בשנות הארבעים במקום בשנות השבעים, לא היה מתרחש משהו דומה למה שקרה בהודו. בדור של הסבתות שלנו היתה העדפה ברורה לבנים, ולמזלנו הטכנולוגיה אצלנו פיגרה אחרי המהפכה הפמיניסטית. זה פשוט עניין של עיתוי".

 

התחזיות של פול ארליך היו מוגזמות מאוד, אבל עודף אוכלוסייה הוא בעיה אמיתית גם היום. מה היתה יכולה להיות דרך אלטרנטיבית להפחית ילודה, שלא תגרום לפער מגדרי?

"את הסכומים האדירים שהשקיעו בקמפיינים של עיקור או בתמריצים למשפחות עם מעט ילדים אפשר היה להשקיע בחינוך, במיוחד של נשים וביצירת הזדמנויות תעסוקה לנשים. כל המחקרים מראים שעלייה בהשכלה, בעיקר אצל האשה, מפחיתה את מספר הילדים".

 

ויסטנדל מוסיפה שנקודת מפתח היא העלאת המודעות של צוותים רפואיים. בסין ובהודו החוק אוסר על רופאות או טכנאיות אולטרסאונד לגלות להורים את מין היילוד, ולדבריה, אכיפה אמיתית של החוק הייתה יוצרת שינוי. בפועל, באזורים הכפריים בסין אפשר לראות פרסומות למרפאות הפלה בכל מקום כמעט. חברות כמו GE פיתחו מכשירי אולטרסאונד ניידים עבור השווקים המתפתחים, והם נישאים מכפר לכפר על ידי טכנאים שמספקים שירותי סריקות מהמושב האחורי של המכונית. בתי חולים רואים בהפלות עסק מכניס ולא טורחים לשאול מה הסיבה להפלה גם כשהיא מתבצעת בשלב מאוחר יחסית של ההיריון - כפי שקורה כאשר סיבת ההיריון היא מין העובר, שאפשר לקבוע במדויק רק בתחילת השליש השני.

 

קרב המאסף של הממשלות

 

ההתעוררות הראשונה להיעדרן של הבנות באה רק ב־1990, כאשר הכלכלן ההודי זוכה פרס נובל אמרטיה סן פרסם מאמר ארוך ומטלטל בנושא. אבל גם שנים רבות אחר כך המחקר והדיווחים התמקדו יותר ברקע התרבותי לפערים, ולא בתמריצים שעשויים לאזן מחדש את המספרים. רק ב־2007 השיקה ממשלת סין פרויקט פיילוט בכמה מהאזורים שבהם הבעיה חמורה ביותר. הוא כלל מענק כספי על לידת בת, בדיקות פתע במרפאות גינקולוגיות ועונשים חמורים למפרי האיסור, וכן עידוד אקטיבי של קליטת נשים בשוק העבודה. ההשפעה של כמה מהאמצעים האלה תימדד רק בעתיד הרחוק, אבל כבר כעת הנתונים מראים שהפערים באזורים שבהם יושם הפרויקט מתחילים להיסגר. למרות זאת, הפרויקט לא הפך לעדיפות לאומית ועדיין לא מיושם בכל מקום.

 

בינתיים הטכנולוגיה ממשיכה להתקדם. כמה חברות מציעות היום קביעה של מין העובר על ידי בדיקת דנ"א מדגימת דם של האם, בשלב מוקדם הרבה יותר של ההיריון. בארצות הברית מרפאות גינקולוגיות יוקרתיות שמשרתות את המאיון העליון מציעות קביעה מראש של מין העובר בתהליך הפריה חוץ־גופית. אף שמדובר בתהליך קשה ומזיק בריאותית לנשים, מתברר שיש לשירות לא מעט דרישה. "ברור לי שהטכנולוגיה הזאת, כמו כל טכנולוגיה, תהפוך עם הזמן לזולה ולכן גם לנפוצה יותר, וזה בהחלט עשוי להביא להתרחבות נוספת של הפער המספרי במקומות שבהם הוא סוף סוף מתחיל להצטמצם קצת", אומרת ויסטנדל. "הפערים נסקו כאשר קביעת מין העובר ברחם הפכה לאפשרית, כי הפלה נתפסת - בצדק - כבעייתית הרבה פחות מרצח תינוקת. קביעת המין בשלב הקדם־עוברי תיתפס כעוד פחות בעייתית מבחינה מוסרית, אבל אני חושבת שצריך לדון ברצינות בעובדה שיש נשים שמוכנות להעביר את הגוף שלהן תהליך בעייתי כל כך כדי לקבל ילד ממין מסוים, ושיש רופאים שמספקים את הדרישה".

 

גישתה הנחרצת הובילה את ריצ'רד דוקינס, מחבר "הגן האנוכי" ומאמין אדוק במדע, לצאת במאמר נגד הספר ב"boing boing", מאתרי הבלוגים הנקראים ביותר בעולם. דוקינס כינה את הגישה של ויסטנדל "אנטי־מדעית" וטען שהיא מעדיפה לבקר את המדענים במקום את בעלי התפיסות החשוכות. "הוא ביסס את הדברים על מאמר ב'גרדיאן' שהציג את הספר באופן לא מדויק", עונה ויסטנדל. "יש לי הערכה גדולה למדענים והייתי כתבת של המגזין 'Science'. אבל אני חושבת שיש מקום לבקר התפתחות מדעית מנקודת מבט אתית, בעיקר כשמדובר בהתפתחויות שמשפיעות באופן קיצוני כל כך על חברות שלמות".

 

התהליכים שמתוארים בספר כבר הביאו לכך שבסין יש היום כ־20 מיליון גברים בלי סיכוי למצוא בנות זוג, והמספר עתיד לעלות. המצוקה הולידה סחר פורח בנשים, שנחטפות או נמכרות על ידי משפחתן למטרות נישואים. מספרים גדולים של גברים לא נשואים, ויסטנדל טוענת, הופכים באופן כללי את החברה לאלימה ומסוכנת יותר - קודם כל עבור נשים. בהודו התעוררו גלי אלימות כלפי נשים צעירות, וכתוצאה מכך התחזק הדיכוי שלהן, כולל איסור לצאת מהבית.

 

אנחנו לא נופלות לסטריאוטיפ מגדרי שטוען שתפקידן של הנשים למנוע מהגברים להזיק לחברה?

ויסטנדל צוחקת. "זה נכון, וכמה מהטיעונים מוגזמים גם בעיניי. למשל שאחוזים גבוהים של גברים רווקים יהפכו יציאה של סין למלחמה לבלתי נמנעת. ובכל זאת, יש נתונים ברורים: גברים מעורבים הרבה יותר מנשים באלימות, וגברים בודדים נוטים להיות אלימים יותר. מחקר עדכני שהשווה אזורים שונים בסין הראה שפער מגדרי גדול הוא אינדיקטור טוב יותר מעוני לרמות אלימות גבוהות. זאת בעיה קיימת, ואי אפשר להתעלם ממנה רק כי היא עונה לסטריאוטיפ".

בטל שלח
    לכל התגובות
    x