"פני החברה כפני התיאטרון"

אודי בן משה הוא אחד הבמאים המבוקשים והעסוקים בתיאטרון הישראלי. שמו מופיע כמעט בכל חוברות המנויים של התיאטרונים הרפרטואריים העונה. הוא הצליח להפוך כמה מהקלאסיקות הגדולות לשלאגרים בקופות - בחאן הוא ביים את "תעלולי סקפן" ואת "הלילה ה־12" ובקאמרי את "הרטיטי את לבי", "הנפש הטובה מסצ'ואן" ו"מעגל הגיר הקווקזי". אחרי חמש שנים שבהן כיהן כבמאי הבית של תיאטרון החאן החליט לצאת לדרך עצמאית. בימים אלה עולה בבימויו ההצגה "אורזי מזוודות" מאת חנוך לוין. כמו כן, הוא עתיד לביים בעונת 2011–2012 את "מלאכת החיים" של לוין בבית ליסין, את "ליזיסטרטה" של אריסטופנס בהבימה ואת "אדי קינג" של ניסים אלוני בחאן והפקה נוספת בקאמרי.

אתה חושב שהתיאטרון בסכנת הכחדה?

"ממש לא. קוברים אותו שנים, אבל הוא לא ימות אף פעם. הצורך האנושי לשבת בחושך מול חוויה שקורית עכשיו ומדברת עליך היא צורך קמאי שלא יעבור לעולם. אי אפשר להרוג אותו.

"אבל התיאטרון במלחמת הישרדות. הכל נעשה מאוד מהר, כמו בשדה קרב. שחקנים עובדים בארבע הפקות כי צריך להתפרנס, והתיאטרון צריך להחזיק את עצמו, ובו בזמן להיות לא יקר, כי אין כסף. זו מלחמה שמדכאת את היצירתיות. התיאטרון השתנה ולא לטובה, כי אמנם הוא נגיש ליותר אנשים אבל הוא הפך למפעל".

מלכוד רציני

כמו כל יוצר בתיאטרון, בן משה מפנטז על הימים שבהם התיאטרון יוכל להעז יותר - ימים שבהם העננה הכספית לא תרחף מעל ראשו של המנהל האמנותי. "לכן חשוב לי להגיד 'שאפו' לקאמרי, שמעז להעלות את 'אורזי מזוודות' עם 20 שחקנים מובילים. בערב שההצגה עולה הכל משותק, וזה יקר מאוד ולא פשוט. הלוואי שבארץ היו מסתכנים יותר כדי לעשות משהו שאינו בידורי, כי אמנות לא נועדה לכך. הטלוויזיה מבדרת, מהנה, משכיחה את הצרות ומגדלת את הכרס, ולתיאטרון יש אופציה לעשות משהו מסעיר הרבה יותר. אבל צריך לכך כסף ותנאים".

אתה מבין למה התיאטרונים צריכים חמישה אולמות?

"לא צריך! בונים מגדלים והופכים לעבדים שלהם. הסיבה לכך היא שהממשלה משלמת לתיאטרון לפי מספר ההפקות, אז יש פה מלכוד רציני. התיאטרון כרגע במלחמה של כמויות. פועלי הבמה עובדים כמו מתמחים עייפים ומותשים בבתי החולים - מפרקים בבוקר, ורצים להקים בערב. לכן התפאורה נראית כך והתאורה נראית כך. מדינה צריכה להשקיע בתרבות שלה אם היא רוצה עתיד תרבותי".

בן משה: "אני לא חושב שצריכה להיות פה שיטת קומוניסטית ואני מבין את ההיגיון שבתחרות, אבל הקפיטליזם מצריך פיקוח" צילם: אוראל כהן

מה דעתך על גל המחאות?

"אני תומך בכל מה שקורה פה וחושב שפני החברה כפני התיאטרון. יש פה כישרון ואנרגיה יצירתית מטורפת, אבל כולם במלחמת הישרדות, כי התחרות חזירית גם באמנות. הקפיטליזם מנצח. בקפיטליזם חזירי יש שחקנים שלא גומרים את החודש, ויש כוכבים שמרוויחים אלפי שקלים להצגה, ואני לא מבין למה. אני לא חושב שצריכה להיות פה שיטה קומוניסטית ואני מבין את ההיגיון שבתחרות, אבל הקפיטליזם מצריך פיקוח, ואת האמנות לבטח אסור להפקיר, כי אז מתקבל תיאטרון שהוא ויתור. התיאטרון הפך לתחרותי, ואין אף אחד שיפקח וישמור מפני התחרות החזירית. אם לא מפקחים ושומרים זה יוצר הפקרות, וזה מה שקורה בחברה. באמנות ובחינוך אסור ולא יכול להיות קפיטליזם חזירי, כי זה אינטרס שלנו שתפרח פה תרבות בעלת משמעות שתחזיק את העם עוד אלפיים שנה. כשמנהיגים שיטה קפיטליסטית חייבים רגולציה שתדאג לכך שכוכבים לא ירוויחו את הסכומים שהם מרוויחים בהשוואה לשחקנים, וצריך לוודא שהצגה בעפולה תיראה כמו הצגה בתל אביב. חייב להיות בה כל הציוד, ואסור לחסוך בפנסים ולהרכיב תפאורה בארבעה שקלים, כי רק אותה מצליחים להכניס למשאית. אנשים פה נופלים בדרך. מי שחזק מרוויח ומי שחלש מפסיד".

עניין למשוגעים

בנוגע לעתיד התרבותי טוען בן משה שצריך לפתח דור של מחזאים לעתיד. גם כאן, הוא מדגיש, צריך לקחת סיכונים, כי במקום שאין טעויות אין צמיחה. "אני כל הזמן מחפש וקורא חומרים בניסיון למצוא משהו. צריך לעבור עם המחזאים את אותו תהליך שעברו עם הבמאים, כי לבמאים כן נותנים יותר צ'אנסים, וסוף סוף נותנים לחבר'ה צעירים להיכנס".

במאי במעמדך מרוויח טוב בתיאטרון?

"לא מספיק. צריך לביים שלוש הצגות בשנה בשביל לחיות. המשמעות של זה היא שאין זמן לנסוע, לקרוא, לקבל השראה ממשהו ולהתפתח, זה נקסט, נקסט, נקסט, וזה מטורף. אבא שלי אמר לי את זה כשרציתי ללכת לתלמה ילין, והוא צדק. השכר לא מספיק גבוה, וגם האחוזים לכל הצגה נמוכים כל כך, 250 שקל ברוטו, ולכן גם אם אתה מצליח, צריך לעבוד קשה ולעשות שלאגרים".

היית רוצה לנהל תיאטרון?

"הייתי רוצה יום אחד להיות מנהל אמנותי בתיאטרון. אני לא יכול לקטר, כי הקאמרי נותנים לי את התנאים הכי טובים שיש. אני מאוד מפונק ומאוד בר מזל, כי אני לא מביים זבל. אני לא מבין מי נתן לי רישיון. זה מזל גדול.

"במחזהו של ברכט 'מעגל הגיר הקווקזי', אומר השופט אצדק, שאותו מגלם שלמה בראבא: 'למה אנחנו שרים שירים מצוינים וחיים חיים מחורבנים, למה לא להפך?'".