אמי, ניצולת שואה, אמרה: "מיטות מסודרות בבוקר זה סימן שכולם בריאים ועל הרגליים"

אבי, יונה דרצ'ינסקי, עלה לארץ מוולוז'ין, עיר קטנה ליד מינסק. סבו, סבא רבא שלי, היה תלמידו של הגאון מווילנה אבל אבי תמיד אמר שאי אפשר להישען על הייחוס המשפחתי: 'ייחוס זה כמו בצל. החלק העיקרי כבר באדמה', אמר. הוא עסק בחינוך, הקים את האגף לתרבות תורנית במשרד החינוך והיה ממקימי מוסד המורות־חיילות. גם אמי, שרה, עסקה בהוראה.

"היינו דור שגדל בלי סבא וסבתא ובלי דודים כי כולם הושמדו בשואה. אמי הגיעה לארץ מעיירה ליד אוקראינה כשריד מוצל מאש, היא היחידה ששרדה את רצח המשפחה לנגד עיניה. אחיי ואני היינו מוגנים מסיפור ההישרדות של אמא ומרוחקים מאוד מעולם השואה, עד משפט אייכמן. רק אז, כשהייתי בן עשר וראינו את אמא יושבת ליד הרדיו ומקשיבה לעדויות, התחילו דברים לחלחל מרשות הרבים לרשות היחיד שלנו. אמא תמיד ניסתה לחנך אותנו להודות על מה שיש. היא נהגה לומר: 'כשהמיטות מסודרות בבוקר זה סימן טוב. זה אומר שכולם בריאים ועל הרגליים'.

1952. בן ששון התינוק, בזרועות אמו שרה, במרפסת הבית ברחוב אליעזר הלוי, ירושלים

"גדלנו במילייה לימודי־אינטלקטואלי. גרנו בשכונת קריית משה בירושלים וכל השכונה היתה של מורים ופרופסורים. חלקנו דירת 5 חדרים ומרפסת גדולה עם פרופ' נחמה ליבוביץ', אחותו של ישעיהו ליבוביץ'. לא היו לה ילדים, אז בפועל אנחנו היינו הילדים שלה. ההורים אמרו תמיד: 'אם תתנהגו יפה נחמה תקרא לכם פרק בתנ"ך או סיפור'. הכושר הרטורי שלה היה מדהים, בדיוק כמו של אחיה.

"את אשתי, עדה, בתו של יוסף בורג, פגשתי בבני עקיבא בכיתה ד', ומאז אנחנו ביחד. היא היתה הילדה היפה ביותר והחכמה ביותר בעיניי. בגיל 13 הצגתי אותה בפעם הראשונה בפני נחמה. ההורים העירו על הגיל הצעיר שלנו, אבל אמא תמיד אמרה: 'טוב, זאת חברה אחת. יהיו אחריה עוד'. אבל אצלנו כנראה החיים בינאריים. הדרכנו יחד בתנועה, הלכנו יחד לנח"ל, ובגיל 21 נישאנו. אמא שמחה מאוד, אבל גם שמעתי אותה אומרת לחברות: 'הוא ילד בן 21, למה הוא צריך כבר להתחתן?'.

"אביה של אשתי ביקש ממני אחרי החתונה: 'תבטיח שלא תעסוק בפוליטיקה, זה לא מקצוע', אבל אני לא מתחרט על ההתנסות שעברתי בקדימה. גדלתי במקום אליטיסטי, אבל הבנתי שחשוב להיות מעורב במה שקורה סביבנו. לא לומר: אני לא בא לכנסת, כי הם צעקניים".