לאט אבל בטוח: השופטת אילה פרוקצ'יה פורשת השבוע מביהמ"ש העליון

המוניטין של השופטת אילה פרוקצ'יה, החיובי והשלילי, נגזר משני צדדיו של אותו המטבע - היסודיות והאטיות. אלו הן שתי התכונות הבולטות ביותר של השופטת בת ה־70 שפורשת ביום רביעי מבית המשפט העליון. פרוקצ'יה נחשבת ליסודית ולדידקטית, ופסקי דינה הם הרצאות מלומדות. אולם המחיר לכך הוא אטיות ועיכובים במתן פסקי דין. שופט שישב עמה בעבר בהרכב ולא רצה שידבק גם בו הרבב הזה, הציע הצעה יוצאת דופן: לכתוב תאריך על חלקו בפסק הדין. ההצעה אמנם לא התקבלה, אך בהחלט המחישה את חוסר הנחת של עמיתיה.

חוסר נחת ניהולי מן הזמן הרב שאותו מקדישה פרוקצ'יה לפסקי הדין שלה, בא לידי ביטוי כשהופקעה ממנה תורנות הבר"ע (החלטות בבקשת רשות ערעור). החלטות אלה, שחייבות להתקבל במהירות, הצטברו על שולחנה של פרוקצ'יה ונמנמו על מדפי לשכתה במשך חודשים ארוכים.

שיא שלילי נוסף נרשם באחד מפסקי הדין הכואבים שלהם היתה שותפה - הפרשה המוכרת בשם "תינוק המריבה". ב־2005 תבעו הורים ביולוגיים לקבל בחזרה את ילדם המאומץ, שהיה אז בן כמה חודשים. בתיקים מסוג זה מהירות ההכרעה היא קריטית. ככל שהילד גדל, האפשרות לנתקו מההורים המאמצים קשה ואכזרית יותר. עם זאת, התיק התגלגל מבית המשפט למשפחה, לערעור במחוזי ואחר כך לעליון. הרכב של שבעה שופטים ישב על המדוכה וההחלטה מיאנה לצאת במשך חודשים.

אילה פרוקצ'יה. מחמירה

הסיבה לעיכוב לפי גורמים משפטיים בכירים: השופטת פרוקצ'יה שעמלה על דעת היחיד שלה. בניגוד לדעתה, קבע רוב של שישה שופטים כי יש להשאיר את הילד בידי הוריו המאמצים. הנימוק המרכזי שלהם היה גילו המתקדם של התינוק, גיל אשר התקדם כמובן ככל שהתיק המתין להכרעות בית המשפט.

מי שהגיע גם כן לגיל מתקדם במהלך תיק שעליו היתה אחראית פרוקצ'יה הוא דב תדמור, מנכ"ל דסק"ש לשעבר, שהשופטת קיבלה לשולחנה את ערעור המדינה על זיכויו במחוזי. שלוש שנים - מתוך 11 השנים שבהן התגלגל התיק בבתי המשפט - לקח לפרוקצ'יה להרשיע את תדמור בהגשת דו"חות חסרים שנועדו להטעות משקיעים. כתב האישום נגד תדמור הוגש ב־1999, פסק הדין של פרוקצ'יה ניתן ב־2010. שתי ההרשעות והזיכוי האחד במחוזי בתיק תדמור הם תזכורת לתמונת המצב הנוראית של ייסורי הדין הפלילי בישראל. פרוקצ'יה אינה האחראית היחידה לעינוי הדין, אבל תרומתה משמעותית בהחלט.

חדשנית ומהפכנית

אולם בנוסף ליסודיות ולאטיות, אפשר לחבר לפרוקצ'יה עוד שתי תכונות בולטות - היא שופטת מחמירה ומרשיעה ושופטת אמיצה. שתי תכונות אלה באו לידי ביטוי בהרשעה מפורסמת נוספת שעליה היא חתומה: הרשעתו ב־1999 של מנכ"ל טבע אלי הורביץ בסיוע להעלמת מס בפרשת פרומדיקו. בית המשפט העליון, שקיבל את הערעור וזיכה את הורביץ, קעקע את התזה של פרוקצ'יה שלפיה מדובר בעסקה מרמתית בדויה. העליון, ובמיוחד השופט יצחק אנגלרד, קבע שמדובר לכל היותר בעסקה מלאכותית ולא חסך בהערות ביקורתיות סרקסטיות כלפי פרוקצ'יה. "חידוש מהפכני למדי בשיטתנו" או "רעיון זה, גם הוא חידוש שהתחדש בבית מדרשו של בית המשפט המחוזי", כתבו העליונים על השופטת המחוזית.

אבל לא כולם מתחו אז ביקורת על השופטת. פרקליט המדינה משה לדור, מי שהיה בזמנו פרקליט מחוז ירושלים, אמר לאחר שהפסיד בערעור על הרשעת הורביץ כי "פסק הדין של השופטת פרוקצ'יה במחוזי היה חכם, אמיץ ומקיף". בדבריו אלה לא ממש הבליע את דעתו על הזיכוי בעליון - לא חכם ולא אמיץ. מתברר שהרוח החומצית המרירה הזו כלפי זיכויים איננה חדשה בפרקליטות.

האומץ של פרוקצ'יה בא לידי ביטוי גם בביקורת החריפה ששילחה בפרקליטו של הורביץ בזמנו, עו"ד אמנון גולדנברג ז"ל, מהמוערכים בעורכי הדין שפעלו בישראל. "יש להתפלא, וזאת בלשון המעטה, על עורכי הדין במשרד ש. הורוביץ... אשר אינם רואים חובה - ולו מוסרית או חברית - להפעיל את מלוא כובד משקלם על אלי הורביץ כי ימצה את בירור היבט המס", כתבה בפסק הדין.

אך זו לא היתה הכותרת היחידה שסיפקה פרוקצ'יה עוד בטרם היתה לשופטת בעליון. הפעם השנייה היתה ב־1987, כאשר כשופטת חדשה בבית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים קבעה בפסק דין אמיץ כי יש לפתוח את בתי הקולנוע בירושלים בליל שבת, ורכשה את איבת הציבור והפוליטיקאים הדתיים. בהחלטתה ציינה כי עיריית ירושלים חרגה מסמכותה בחקיקת חוק העזר העירוני לסגירת בתי עסק בשבת. חצים נוספים שוגרו לעברה מן הציבור הדתי בעקבות פסק דין שבו אסרה על בתי הדין הרבניים לקיים בוררויות בעניינים אזרחיים.

מאחורי הקלעים הכביסה המלוכלכת של מערכת המשפט השופט מישאל חשין התנגד בזמנו למינויה של פרוקצ'יה לבית המשפט העליון משה גורלי, תגובה אחת לכתבה המלאה 

בין איפוק לאקטיביזם

שופטים מעטים, אם בכלל, הטביעו חותם אמיתי. נשיא בית המשפט העליון בדימוס אהרן ברק היה כזה. אולי גם השר לשעבר והמשנה לשעבר לנשיא בית המשפט העליון, חיים כהן המנוח, אף שהאג'נדה שלו היתה במיעוט בדרך כלל. לשופטים אולי יש השקפת עולם וסגנון אישיותי, אבל רק בקרב השופטים הדתיים ניתן לזהות עקביות רעיונית.

פרוקצ'יה, אפשר לומר, ניחנה בקו "חילוני", אבל היא גם ידעה לחרוג ממנו, למשל בפרשת "גיורי הקפיצה" ב־2005: הנשיא ברק ביקש להחיל את חוק השבות על מי שעבר גיור רפורמי בישראל ו"קפץ" לחו"ל כדי לקבל את ההכשר הדרוש בשהייה בקהילה יהודית. פרוקצ'יה, בדעת מיעוט, אימצה את עמדת הרבנות האורתודוקסית וסברה שגיורים אלה אינם מספקים כדי להקנות אזרחות ישראלית.

ניתן לאפיין את פרוקצ'יה כשופטת עצמאית, בעלת קול ייחודי שנובע במידה רבה מביטחונה העצמי ביכולותיה כמשפטנית. גם כשהצטרפה לעמדת הרוב, וכמובן בעמדות מיעוט, הביאה לידי ביטוי את קולה. על הרצף בין איפוק לאקטיביזם הפכה פרוקצ'יה בהדרגה לשופטת אקטיביסטית ביותר. אחד השיאים בגישתה זו היה כשקבעה כי החלטת הממשלה להקים ועדת חקירה ממשלתית לכשלי מלחמת לבנון השנייה אינה חוקית, וכי יש להקים ועדת חקירה ממלכתית.

קביעה אנטי־ממסדית נוספת לכאורה היתה ביטול הוראת השעה ב־2006 בחוק שאוסר על איחוד משפחות בין אזרחי ישראל לתושבי הרשות הפלסטינית. בנימוקיה הצביעה על כך שמטרת החוק היתה דמוגרפית ולא ביטחונית, כפי שטענה המדינה.

לא מפחדת מעימותים

ב־2008, בשלהי כהונתו של שר המשפטים דניאל פרידמן כיהנה פרוקצ'יה, לצד נשיאת בית המשפט העליון דורית ביניש והשופט אדמונד לוי, בוועדה לבחירת שופטים. פרידמן ביקש לכנס את הוועדה כמתוכנן כדי למנות שופטים לבתי משפט השלום והמחוזי, אך נציגי העליון בוועדה טרפדו את המהלך בטענה שמדובר בממשלת מעבר שאין בסמכותה לאשר מינויים.

פרידמן טען כי השופטים בוועדה יושבים בה על תקן חברים מקצועיים, בדיוק כמו חברי הכנסת, השרים ועורכי הדין שחברים בה. עוד טען פרידמן כי היועץ המשפטי לממשלה, שקבע שניתן לכנס את הוועדה ולמנות שופטים, הוא שאמון על חוקיות המינוי. ובכל זאת, השופטים סירבו תוך חילופי מכתבים חריפים בין פרידמן לשלושה. פרוקצ'יה הדגישה אז את "חובת האיפוק הנדרשת מממשל הפועל בתקופת מעבר".

זו היתה עמדה תמוהה שמייחסת למינוי שופטים משמעות של מחטפי מינוי פוליטיים פסולים - במיוחד בזמנים שבהם המערכת זועקת על מחסור בשופטים ומדברת בשבחם של מינויים מקצועיים לכל דבר. פרוקצ'יה מסיימת כעת קריירת שיפוט בת 24 שנים בכל שלוש הערכאות. היא היתה מחמירה, מרשיעה, אמיצה, יסודית ואטית. השקפותיה נטו לכיוון החילוני, הממסדי, הציוני, אבל היא ידעה לחרוג ולפסוק גם ההפך כשחשבה לנכון. אחד מפסקי הדין המסקרנים שממתינים עדיין להכרעתה, בהרכב מורחב של שבעה שופטים, הוא הדיון הנוסף בשאלת "הגניבה בידי מורשה" בפרשיית הפנסיה הגרמנית ועו"ד ישראל פרי. ניתן להעריך כי פרי זקוק לארבעה מתוך ששת השופטים האחרים כדי לזכות בדיון הנוסף.