כשקיבלתי עונש בכיתה ג' לכתוב משהו 100 פעם, אבא אמר: "המורה נתן לך עונש לא חינוכי, אני אוסר עליך לעשות את זה"

"רוב הדברים שאני יודע על אבי הם מאמי ומאנשים אחרים, כי אבי, שלום זיסמן, נפטר כשהייתי בן תשע וחצי. הוא היה חולה לב, ולמרות ניתוח גדול שעבר הוא סירב להוריד את קצב העבודה. הוא היה חבר כנסת מטעם סיעת הציונים הכלליים וממלא מקום ראש העיר קריניצי ברמת גן. כשאני מדפדף באלבומים אני רואה את עצמי עם אבא בהמון אירועים - תמיד תמונה של הרבה גברים מעונבים וילד אחד קטן. אבא לקח אותי לכל מקום. אולי בגלל זה כשהייתי בכיתה ב' והיו חסרים תנורים בבית הספר, פשוט קמתי ואמרתי: 'אין שום בעיה, אני אדבר עם העירייה ואדאג שתביא תנורים'. היו על זה אז כותרות בעיתונים.

"אני זוכר פעם אחת, בכיתה ג', שהמורה לציור הטילה עליי עונש לכתוב 100 פעמים: 'לא אפריע יותר בשיעור'. הייתי מיואש לגמרי. עוד לא הייתי טוב כל כך בכתיבה וזה היה לי טראומטי לעשות את זה. כשהתיישבתי לכתוב אבא אמר: 'זה עונש לא חינוכי, אני אוסר עליך לעשות את זה'. זה היה בלי טיפת כעס, ואני זוכר שנדהמתי מכמה שהוא היה נחרץ. כילד אתה בטוח שאם מענישים אותך מגיע לך. הוא הקדים את זמנו בכל דבר. אני לא זוכר אותו בודק לי שיעורים אף פעם, מה שעניין אותו זה רק אם אני בן אדם או לא בן אדם.

1966. שמואל זיסמן, בן תשע, עם אביו ח"כ שלום זיסמן המעניק אזרחות כבוד של רמת גן לדוד בן גוריון

"החיים מתחלקים לתקופה שלפני מות אבי ולכל מה שהיה אחר כך. מה שהיה אחר כך זה רק אמא ואני, כי שתי אחיותיי הגדולות, יעל וניצה, כבר עזבו את הבית. מה שמדהים הוא שהבית היה רגיל מאוד גם אחרי מותו. אמא היתה אשה עצמאית מאוד, חזקה, אשה עובדת, שנתנה לי לצמוח פרא בשטח. היא לא ידעה כלום על הציונים שלי, ואפילו לא ידעה כשהצטרפתי למכבי תל אביב. כשעל חברים אסרו לצאת לטיולים כי מסוכן, כי קר, כי רחוק, אמא תמיד הסכימה. כשהייתי בשביעית ויצאתי לטיול טרמפים באירופה לשישה שבועות עם ארז אהרוני, היום שותפי בחברה, הוא כל יום התקשר או שלח מכתב, ואני התקשרתי לאמא רק יום לפני שחזרתי, וגם אז היא שאלה: 'בשביל מה אתה מתקשר, קרה משהו?'. בדיעבד הבנתי שהיא היתה מודאגת כמו כל אמא אחרת, ושזה היה מתוך עוצמה. היא פשוט לא רצתה להכביד עליי בטיול ליצור איתה קשר כל הזמן.

"לכדורסל נחשפתי בפעם הראשונה במשחק בין מכבי תל אביב למכבי רמת גן לזכרו של אבי, שהיה יו"ר מכבי ישראל, במלאות שנה למותו, וביקשתי להצטרף. לא היתה אז קבוצה בגיל שלי, אז שמו אותי בקבוצה של כיתה ח', נתנו לי גופייה וקשרו לי אותה כדי שלא אדרוך עליה, כך זה התחיל. כשמכבי זכתה בגביע אליפות אירופה ב־1977 הציעו לי להצטרף לקבוצה. הייתי בן 19, וזה היה כאילו התקשרו מהלייקרס והציעו לי חוזה, לשחק עם מיקי ברקוביץ', אולסי פרי, מוטי ארואסטי וכל אותם שמות. מבחינתי, זה היה כמו לזכות בראשות הממשלה בלי להתמודד בבחירות".