הרפתקאות ארי בספארי והמרדף אחרי עשירי העולם לרגלי הקלימנג'רו

שדה התעופה של רפובליקת טנזניה ישן ועצוב.

אין בו מזגן פועל אחד, למרות החום הנורא, ושורר בו ריח מעופש של זיעה וטחב. רצפתו היא שכבה דקה של עץ כהה, משופשף ושרוט. מאווררי תקרה חגים במהירות ומעליהם אורות ניאון, דבר שגורם להבזקים והבהובים שיכולים להוציא אדם שפוי מדעתו, שלא לדבר על חולי אפילפסיה. גם פקידי משטרת הגבולות הטנזנית אינם נערות גו־גו, גם לא דיילות אל על. הם אינם מנסים אפילו לתת מצג שווא של אדיבות. תנועותיהם אטיות. מבטם חשדן ולעתים נראה מתעב ממש. אין ספק שאין להם טיפת הערכה לתיירים העשירים שמגיעים בהמוניהם, מצוידים בשיזוף מלאכותי ומצלמה גדולה.

הטעות הראשונה שלי: שכחתי בבית את פנקס החיסונים. במהירות נשלחתי למשרדו של אחד הפקידים הבכירים בשדה. הוא פקד עליי לשבת ובחן אותי כמה דקות בלי לומר מילה. מחלון החדר המחניק ניבטה פסגת הקלימנג'רו, ההר הגבוה ביותר באפריקה והרביעי בגובהו בעולם כולו. אפילו המינגוויי, שכתב כמה שורות טובות בחייו, לא מצא את התארים שיהלמו את הפלא הזה. ולא שלא ניסה.

פסגת הקלימנג'רו. הולך ומאבד את כיפת הקרח שלו צילום: CC by Tambako the Jaguar

הדפדפת שהיתה מונחת על שולחנו של הפקיד הבכיר התמלאה בחגבים ירקרקים שלא משו ממנה. "גיב מי יור פספורט", הורה, מביט במחברת דרך החגבים, כאילו אינם שם. לאחר שהביט בדרכוני אמר שבלי פנקס חיסונים "דר איז נו צ'אנס דט איי קום אין דה קנטרי", אבל, הסביר, יש פתרון. אם אשלם סכום מסוים, אוכל לקבל את הזריקות והחיסונים במקום. הראיתי לפקיד שבדרכון שלי יש אישור כניסה למדינה אפריקאית שבה הייתי לפני שלוש שנים, והסברתי שאז קיבלתי את הזריקות הנחוצות. "אוקיי", אמר בחיוך, "אני אתן לך להיכנס, אבל בלי הזריקות זה יעלה לך עוד יותר כסף". כמה כסף, שאלתי אותו. "כמה שצריך, חבר. כמה שצריך". 75 דולר אחרי ואני בפנים.

2

טנזניה, אחת המדינות העניות בעולם, נחשבת כבר שנים ליעד המועדף של האלפיון העליון הגלובלי.

היא רחוקה במידה, לא נכבשה עדיין על ידי תיירים ומלאה בחיות פרא המסתובבות חופשי. וכמובן, יש לה את ההר הגבוה ביותר ביבשת, עצום, יפהפה ואפשר לטפס עליו אפילו בקלות יחסית. ועוד יותר חשוב, ממש באמצע הסוואנה, יש בה מלונות בוטיק מערביים ברמה של הרבה מעבר לחמישה כוכבים, ומשרתים צמודים כמעט בחינם, שיעשו הכל בשביל ממש כלום.

אבל מה שהמבקרים אוהבים במיוחד, גם אם לא יגידו זאת לעולם בפה מלא, זה שאלה רגעיה האחרונים של הסוואנה בטנזניה. לפחות במתכונתה הנוכחית. הפסגה המושלגת של הקלימנג'רו, סמלה וגאוותה של אפריקה במשך 12 אלף שנה, נעלמת בקצב מדאיג בעשורים האחרונים. אולי בגלל החור באוזון, אולי בגלל עניינים אחרים. תלוי מי משלם למי שאתם שואלים. על כל פנים, המדענים חוששים שממעטה הקרח המפואר לא יישאר דבר עד 2020, וזו כמובן לא רק בעיה תיירותית: פסגת הקרח היא גם זו שמספקת מים לצמחייה, לבעלי החיים וכמובן למיליוני האפריקאים שחיים באזור. החוקרים לא מסוגלים להעריך את הנזק שייגרם ברגע שתיעלם סופית, והתושבים עצמם היו מודאגים יותר אלמלא היו להם בעיות קונקרטיות בהרבה, כמו מאיפה תגיע ארוחת הצהריים.

בינתיים, טנזניה, כלומר אנשי העסקים שפועלים בטנזניה, רק מרוויחים מהפסגה הנעלמת. הזדמנות אחרונה לראות! אין כמו מהדורה מוגבלת כדי לשכנע את בעלי הממון לשלוף את כרטיס האשראי השחור. ממש במלון שבו שכנתי ישנו שני בילים ששילמו ממיטב כספם על התענוג: גייטס וקלינטון. מעשירי ישראל אוהבים את המקום במיוחד עידן עופר ואילן בן־דב, ומקורות יודעי דבר אומרים שלמעשה רק מעטים מעשירי ישראל לא היו כאן.

העשירים שמגיעים לכאן בדרך כלל מתעניינים רק בקלימנג'רו ובחיות

זו היתה העילה להצטרפותי למסע. היחס לטנזניה, שמבססת את עצמה כמעוז סיורי הטבע לאלפיון, אמביוולנטי. מדינה ענייה להחריד הופכת את משאב הטבע הנדיר שלה לבסיס כלכלי שעוזר לה להשאיר את הראש מעל המים. אגב כך, היא גם מצילה את הטבע הזה מכליה. היא אולי לא מצליחה לעצור את הפשרת קרחון הקלימנג'רו, אבל כן לצמצם מעט את העוני, הרעב ותהליך ההכחדה המואץ של חיות הסוואנה. אלא שזה מאלץ אותה להפקיע שטחי ענק לשימושם הבלעדי כמעט של עשירי תבל, ולהחזיר חלק גדול מהתושבים המקומיים לתקופה הקולוניאליסטית, שבה הם בפועל עבדים של אנשי הכסף.

אני שואל את רונית הרשקוביץ, קונסולית הכבוד של טנזניה ומי שארגנה את נסיעתי לשם, מה המקום הראשון שהתיירים הולכים אליו. "העשירים שמגיעים לכאן בדרך כלל מתעניינים רק בקלימנג'רו ובחיות, ואם יש להם עניין במקומיים אז רק בכאלה שנראה אקזוטיים כמו שבטי המסאי, שמתקשטים בבגדיהם האותנטיים", היא אומרת. הרשקוביץ אחראית בין השאר על היחסים הדיפלומטיים בין ישראל לטנזניה. היא מספרת שהיא מיודדת מאוד עם הנשיא ג'יקאיה מרישו קיקווטה. קשריה הטובים סייעו לה לפתח מיזמים שונים, כגון יצוא של אננסים, חיפושי גז וכריית זהב. אבל היא לא באמת רוצה להרחיב על זה.

ביציאה משדה התעופה מחכים לנו ג'יפ ונהג המוקפים אלפי חרקי לילה זדוניים שאינם מרפים.

זמן קצר לאחר מכן אנחנו עולים על כביש ישר, שהוא המקבילה האפריקאית לכביש הסרגל, רק שפה מדובר בכביש ישר של אלפי ק"מ החוצה ארצות. הכביש חשוך לכל אורכו. המכוניות נוסעות בצד שמאל, כמו באנגליה, זכר לקולוניה הבריטית ששלטה במקום. אנחנו עוצרים בדרך, נותנים כבוד לסוג של נמר שחוצה את הכביש. אני אומר לנהג בהתלהבות שאני לא מאמין: רק יצאתי משדה התעופה וכבר מולי, בגודל אמיתי, חיית טרף. "מה זה הדבר הזה? גור אריות? חתול בר?". "לא, זה חתול רגיל", הוא עונה באדישות.

מה שהמבקרים אוהבים במיוחד, גם אם לא יגידו זאת לעולם, זו העובדה שאלה רגעיה האחרונים של הסוואנה בטנזניה, לפחות במתכונתה הנוכחית. זוהי המקבילה התיירותית למהדורה מוגבלת

אחרי יותר משעה וחצי של נהיגה בדרכים לא סלולות אנחנו מגיעים ללב הסוואנה. הלילה יורד, והפסקול משתנה באחת. שילוב של קריאות ציפורים, יללות ושאגות מחרישים את האוזניים. ואז, באמצע שום מקום, שלט גדול המכוון ל"האתרי לודג'" ומיד אחריו אחוזה ענקית, מדהימה ביופייה, שכאילו נתלשה בשלמותה ממקום וזמן אחר. את פנינו מקבלת בלבביות מארחת ממוצא גרמני, צעירה עבת בשר ובלונדינית המנהלת את המקום. היא מוקפת בשבעה מקומיים, לא פחות, שלוקחים את המזוודות ואת תיק הגב שלי לחדר. המארחת מספרת שהגעתי למלון שהוא הרבה מעבר למלון בוטיק, שקיים בו מספר מצומצם של חדרים בלבד וכל אורח זוכה ליחס אישי ואינטימי. הקונסולית, שתלווה אותי לאורך כל המסע, אומרת כי זו הדרך הנכונה ביותר לחוות את הטבע של טנזניה האותנטית.

שומר חמוש מאיר לנו בפנס את הדרך לבקתה שבה אישן הלילה. שום דבר מלבד תקרת הקש המשופעת, שבחלקה העליון מגיעה לגובה של שמונה מטרים, לא מזכיר בשום דרך בקתה, לא כל שכן בקתה של המקומיים החיים בבקתות פח, בוץ וקש. הבקתה, שמכונה "הלודג'", היא שילוב עיצובי בין סטייל קולוניאליסטי מובהק לאופנת רטרו של שנות השבעים. קיר אחד צבוע בצבע שמן, כמעין טפט עם עיגולים בשלל גוונים של כתום, אדום ובורדו. במקום מכונות דפוס שיצרו אותם בשנות השישים, בלודג' מדובר בציורים שציירו נשים מהשבט הסמוך, שמלון הבוטיק לקח עליהן חסות, כחלק מהעסקה הכוללת של חכירת הקרקע והשמורה. בלודג' ישנן שתי מיטות זוגיות ענקיות בגודל קינג סייז, הצמודות לקיר גבוה מאוד שממנו משתלשלת שרשרת של עיגולי עץ בסגנון שנות השישים. חדר המקלחת הוא עצום, כגודלו של חדר מלון שלם. שני כיורים חשופים עשויים מאמייל ונראים כקערות פיילה מימי סבתא, לצדם מכלי סבון וקונדישנר מזכוכית. המארחת תסביר כי בעלי המלון הם בעלי מודעות לאיכות הסביבה ומתנגדים לשימוש במכלי פלסטיק. זה מצחיק, כמובן, לשמוע הגיגים מהסוג הזה במקום שמשנע את האורחים שלו בג'יפ מרצדס מיושן משנות השישים שזולל דלק בערך כמו עשרה רכבים חדשים, במרדף של שעות ואף ימים אחרי ברדלס או גנו.

אני ישן כמו מלך. במקום שעון מעורר שולחים את אחד העובדים להעיר אותי עם קפה ועוגייה. גם זה חלק מהרטרו לתקופה הקולוניאליסטית שאפשר ליישם במיטבו כאשר כוח העבודה סביב זמין וזול מאוד.

"העשירים שמגיעים לכאן מתעניינים רק בקלימנג'רו ובחיות". רונית הרשקוביץ', קונסולית הכבוד של טנזניה, וילד מקומי

בארוחת הבוקר תספר המארחת הגרמנייה כי המקום הוקם על ידי בני הזוג מרליס ויורג גבריאל, שהחליטו לקחת את השמורה שהיתה בעבר בית הארחה ממשלתי כושל ולהפוך אותה למלון מפנק לעשירי תבל. "לכאן מגיעים רק מי שיכולים להרשות לעצמם לשלם 3,000 דולר ללילה", אומרת הרשקוביץ, "תראה איך שמו פה לב לכל פרט קטן. זה סוג אחר של תיירות, לאנשים שרוצים הכי גבוה והכי יוקרתי. כי מה כבר יש לעשירי העולם לעשות, מה הם עוד לא ראו?".

במשך כל זמן ארוחת הבוקר כרכרו סביבנו לפחות שישה מלצרים, שמזגו, מילאו, הגישו, החליפו, פרסו וטיפלו בנו ברמה סיעודית ממש. המארחת, שתפקידה היחיד היה לדבר איתנו, אמרה שחבל שלא הגענו יום קודם לכן, שהיה יום בהיר ואפשר היה לראות את הפסגה המושלגת של הקלימנג'רו. שאלתי אותה אם היא לא מודאגת מכך שהקרחון הולך ונעלם, והיא ענתה שזה רק מה שהמדענים אומרים, ולטעמה הכל שטויות. יש לה תיאוריות בשלות למחצה על כך שהחור באוזון והתחממות כדור הארץ הן קונספירציות ותו לו.

בחוץ המתין לנו נהג ספארי מקומי בשם גודסאן, שנהג בג'יפ ספארי מרצדס שכבר לא מייצרים יותר. הוא בא לאסוף אותנו לטיול הדגל של אפריקה - נסיעה בתוך הסוואנה. ומשם העניינים רק נהיו מוזרים יותר.

איך אומרים הברושורים, אף טיול באפריקה לא שלם ללא בילוי משותף עם חיות הפרא בעולמן הטבעי.

בפועל, מדובר במרדף ממונע אחרי חיות עסוקות־בשלהן עם ג'יפ גדול ויקר. החוויה המסעירה היא פחות עניין לחובבי טבע, שהרי כאלה כמעט לעולם לא נעשים מולטי־מיליונרים, אלא משחק תפקידים מהסוג הנפוץ בעולם העסקים. טורף, נטרף, יאללה לדבר הבא. המצלמה ארוכת הזום בתפקיד רובה הציד, והמיליונר שבג'יפ בתפקיד הגבר שתמיד רצה להיות, אינדיאנה ג'ונס במכנסיים קצרים האורב לפילים וצד אריות. המארב עצמו הוא כמו צפייה פסיבית בנשיונל ג'יאוגרפיק, מינוס כל הפרסומות הגרועות לתוכנית ההיא עם הנחשים. האריות מתעוררים, האריות מזדווגים, האריות מחכים שתלכו. שיעמום מוות. אחרי כמה עשרות תמונות מטושטשות אתה מבין שהיה הרבה יותר זול לחפש "אריות" ב־google images, ומבקש להתקדם, אם אפשר, בחזרה לערוץ החיים הטובים.

אחרי שמיצינו, הג'יפ האומלל טיפס בנחירות במעלה כביש הכורכר, עד ראש הגבעה הגדולה ביותר בנמצא. נעצרנו אל מול אוהל רב מידות, שלרגע, אבל רק לרגע, הזכיר מעין חמ"ל צבאי מול עזה או את התפאורה של הסרט "גבעת חלפון". גם כאן קיבלה את פנינו מארחת גרמנייה מוקפת בעובדים מקומיים. אחד מהם החזיק כד מתכת מצופה אמייל ובתוכו מים, השני החזיק בגיגית מתכת מאותו חומר. העובד שאחז בכד יצק את המים על ידינו, ועובד אחר ניגב אותן במגבת. "אתה יודע מה זה להביא לכאן מים נקיים?", שאלה הקונסולית בגאווה. בהמשך תסביר לנו המארחת שמביאים את המים במשאיות, בנסיעה שלוקחת כשמונה שעות. הובלת המים מתרחשת פעמיים בשבוע.

במשך כל זמן הארוחה כרכרו סביבנו לפחות 6 מלצרים, שמזגו, מילאו, הגישו, החליפו פרסו וטיפלו בנו ברמה סיעודית ממש

אנחנו מתיישבים בתוך האוהל, שבו המתינו לנו כורסאות נוחות במיוחד העשויות מעור בופלו, ושוקלים אם כדאי להמשיך לרדוף אחרי חיות בג'יפ או לעלות לראש הגבעה לצפות בשקיעה. מחוץ לאוהל אני מבחין באיש כבן 40, בן שבט המסאי שלובש טוגה ומחזיק מקל בידו. אנחנו בארץ המסאי, אומרת המארחת, זו הסיבה שלא תוכלו למצוא באזור אריות, כי המסאי צדים אותם כחלק מטקס החניכה שלהם. אם תרצו תוכלו לצפות במסאי מקפצים באזור אחר. שאלתי את המארחת אם כל העובדים במקום שייכים לשבט המסאי, והיא חייכה ואמרה שרק השומרים הם מהשבט - "הם פשוט לא טובים לשום דבר אחר מלבד שמירה". לאחר מכן היא סיפרה שהמהפכה הסלולרית הגיעה לשבטים הנידחים ביותר, גם היכן שיש בקושי מים נקיים. "במיטב כספם הם קונים טלפונים סלולריים ומתקשרים זה לזה בלי לדבר, רק כדי לשמוע את הצליל. כאשר נגמרת להם הבטרייה, הם מגיעים לכאן ומתחננים שנטעין להם", היא מספרת וצוחקת. "יש כבר יזם זריז שמגיע לאזור עם בטריות וגובה כסף עבור ההטענה". בארוחת הערב יראה לנו בן זוגה תמונה אופיינית לבני המסאי בימים אלה. בתוך האוזן, במקום שבו היה פעם עגיל ענק שמתח אותה מטה, יש טלפון סלולרי בגודל מלא.

האוהל שלי היה מעוצב בסגנון טיולי הספארי של תחילת המאה שעברה. פתחים מרושתים ברשתות נגד יתושים ובמרכז מכתבה מעץ בוק. גולת הכותרת של האוהל היא דווקא מקלחת השטח המכונה "מון שאוור", כיוון שניתן להתקלח ולראות את השמים. אני זוכר משהו דומה, זול בהרבה, מהשירות הצבאי. אזור הרחצה מחוץ לאוהל עשוי מבוץ וטיט כמו הבקתות האפריקאיות האורגינליות. על הקירות נתלו עבודות מעוגלות, מעין גובלן של חרוזים, עבודת יד של המאמות מהשבט הסמוך המועסקות כחלק משיקום האזור. הפרויקט שייך גם הוא לזוג גבריאל. המארחת הסבירה שאת המגבות המגולגלות, שהונחו בחרכי קירות הבוץ, צריך לפתוח ולאחוז בזהירות בפינה כיוון שהמקום מלא בעקרבים וקיים סיכוי גדול להיעקץ.

בעודי מסדר את דבריי בחדר ובוהה בנוף המרהיב מבעד רשתות הזבובים, שמעתי צעקה מהאוהל הסמוך. היתה זו הקונסולית. חששתי שעקרב מקומי ניסה לעשות עליה מהלך, אבל במהרה התברר שבהתיישבה על האסלה האקולוגית, מתחת לכיפת השמים, הגיח ממנה עכבר סוואנה, שמן הסתם בא לשכשך במים כדי להפיג את חום הצהריים.

את השקיעה ראינו מראש הגבעה שאליה הגענו לאחר טיפוס קצר. הנוף מדהים. הר הקלימנג'רו מצד אחד, ומהצד השני השמש שוקעת מהר מירו. הקונסולית לא מחזיקה את עצמה, וממהרת להרוס את הרגע המיוחד. "אתה מבין למה כל עשירי ישראל מגיעים לפה?", היא שואלת. "אתה מבין מדוע ביל גייטס היה פה חודשים?". הקונסולית אוחזת ביד אחת כוס מרטיני וביד השנייה חופן קשיו, שהובאו על ידי העובדים שטיפסו על ראש ההר לפנינו וערכו שולחן עם משקאות ומתאבנים. השמש נבלעה בפסגת הר מירו.

ארוחת הערב היתה מדויקת. העובדים כרכרו סביבנו ללא הרף ולמנה האחרונה הגישו מקפא אבוקדו אקזוטי. זה לא רק טעים, זה גם הישגי. אני לא יכול לתאר לעצמי כמה קשה היה לנייד את האבוקדו לכאן.

מטוס פרטי לקח אותנו לשמורת האקולוגית המפורסמת ביותר בעולם, השייכת למיליארדר האמריקאי פול טודור ג'ונס.

ג'ונס עשה את המיליון הראשון שלו כסוחר בבורסת הכותנה האמריקאית, ואז עוד מיליונים רבים כשהימר נגד השוק במפולת הבורסאית של שנת 1987. הוא אחד מ־400 עשירי תבל, ועל פי "פורבס" שוויו עומד על כ־6.3 מיליארד דולר.

האוהל בהאת'רי לודג' מבפנים. לא בתמונה: שתי מיטות זוגיות קינג סייז

עד לפני עשר שנים אזור הגורמטי שבמערב טנזניה היה ג'ונגל פרוע. המקומיים כרתו את היערות כדי לפנות שטח לחקלאות, וציידים חיסלו באופן שיטתי את הפילים והקרנפים הנדירים שהתגוררו בו - לרוב רק בשביל הקרניים היפות שלהם, שנטחנו ונמכרו תמורת דולרים אחדים כמגבירי תשוקה מינית. ב־2002, רגע לפני שהמצב נהפך לבלתי הפיך, נכנס לשם ג'ונס, חכר מהמדינה 340 אלף דונם שטח, והקים במקום את מה שנחשב עד היום לפרויקט השימור השאפתני ביותר באפריקה. כדי שהשמורה האקולוגית תחזיק את עצמה גם בהיעדרו, הוא פיתח שם את אחד מאתרי התיירות היוקרתיים בעולם, המוצעים במחירים מופקעים לנופשים. הכניסה לשמורה מותרת רק לאלה המגיעים לישון במקום. זה כמובן לא כולל את בני השבט המקומי, שכולם מועסקים על ידי ג'ונס או נתמכים מכספו. למעשה, המודל שפיתח מהפכני ממש: במקום לשלם מיליונים על שומרים מזוינים שיגנו על בעלי החיים מציד, הוא משלם לתושבים שלא יצודו, ובדרך יפנקו את האורחים שמממנים את משכורתם.

אנחנו נוחתים על פס הנחיתה, שם אוסף אותנו מדריך עם ג'יפ פתוח ומספר לנו בהתלהבות על האפקט המדהים שהיה ליוזמה של ג'ונס על האזור כולו. הוא מספר על הקרנפים וההיפופוטמים שחזרו להתרבות, אבל אני מרוכז במראה המדהים שנחשף לפניי, מחנה האוהלים והבקתות המפואר שצץ לו לפתע מבין השיחים.

התדהמה רק גדלה כשנכנסתי לאחד מהם. באוהל שלי המתינה אמבטיה עצומה, הממוקמת באחד מפתחיו וממנה אפשר לראות זברות, ג'ירפות ואיילות. בזמן המקלחת הרגשתי לרגע שהתהפכו היוצרות, כששתי איילות סקרניות תקעו בי מבטים ארוכים. לצד פתח אחר הונחה ספה אנגלית הפונה גם היא אל הנוף ומולה טלסקופ, המאפשר לחובבים, ולאהוד ברק כמובן, לעקוב אחרי הזברות הביישניות יותר.

לכל חדר ישנו שומר צמוד, ועל כל אורח יש כ־20 איש העמלים רק בשבילו. את ארוחת הערב, שכללה מנות גורמה, אכלנו עם סכו"ם מכסף, צלחות פורצלן וכוסות מבדולח. בין הארוחות הוגשו מתאבנים כגון כבד אווז וצ'אטני הודי משובח. ישבנו במרפסת וצפינו בדמדומים ואת זמננו הנעים המארח, צעיר נאה ושזוף שהתמחה בדיבורים לא מחייבים בסגנון בריטי על קרנפים, מזג אוויר וכדורגל אנגלי. מסביב חיכו לנו מגרשי טניס וספא. מחיר חדר ללילה לאדם עומד על 1,700 דולר.

האוהל בהססקה לודג'. העיצוב משתלב עם הטבע, בערך

בלילה שאחרי עברנו לבקתות הסמוכות, הנמצאות על גדות נהר הגורמטי המוגבהות, ועשויות מאבנים בצבעי אדמה. עיצובן מוקפד במיוחד. הוא נראה כשילוב של תפאורת סרטי ג'יימס בונד ועיצוב שבדי עכשווי. לאורכו של כל החדר ישנה זכוכית הנפתחת בלחיצת כפתור ונהפכת לחלון ענק ופתוח. מתחת לחלון ישנה בריכה שמימיה זולגים מהדפנות כמו מפל. כדי להגיע לסוויטת העינוגים, שבה בריכה הצופה על אגמון שבו שוחים היפופוטמים, נעזרים ברכב גולף. המרחק בין סוויטה לסוויטה הוא כחצי ק"מ ואף יותר.

אבל גולת הכותרת בשמורת נהר הגורמטי היא הססקה לודג', בית הארחה השוכן בבית בריטי עתיק למראה על גבעה הצופה על נוף הסוואנה ושייך לבעל הבית בעצמו. בכל שנה המקום נסגר למשך שבועיים, אז מגיע ג'ונס עם חבריו, שבהם שועי עולם כמו אופרה ווינפרי, וויל סמית, בראד פיט ואנג'לינה ג'ולי, וחוגג כמו שהחבר'ה האלה יודעים לחגוג. הבית מזכיר מאוד את הטירה של וויליאם הרסט בסרט "האזרח קיין". שטיחים מעור זברה, ספות עור אנגליות, חדרים ענקיים ומרווחים, שולחנות אוכל אינסופיים וג'קוזי לכ־30 איש. באחד מהחדרים ישנה זברה מעץ ופיל מפוסל בגודל אמיתי, אני אפילו לא רוצה לדעת מה עושים איתו.

למרות כל הכאב שבדבר, היה משמח לגלות שהטבע לא מבחין בין תיירים מיליונרים, אלה שמשרתים אותם ועיתונאים שנקלעו למקום, ומוכרחים להגיד על כל התיאטרון האנושי הזה משהו חכם, או לכל הפחות לא מזיע מדי. במקרה הזה, זבובי הצ'ה צ'ה סירבו לעשות את ההבחנה המובנת, ועקצו כל מה שעבר בדרכם. גם דרך הג'ינס. מכל מקום יכולת לשמוע צווחות קטנות של נעקצים טריים. ואז את הצווחה הקטנה שלך.

ביומי האחרון בטנזניה פגשנו את חבר הפרלמנט הצעיר אזרו ליאונדו, שעליו אומרת הקונסולית שיום אחד עוד יהיה נשיא הרפובליקה.

ליאונדו, שמבלה שעות בטיסות בין העיר הגדולה דרסאלם לבין עירו הרושה, מבקש ממני לקרוא ליזמים ישראלים לבקור בטנזניה ולמצות את ההזדמנויות הבלתי נתפסות להשקעה במקום. הוא מסביר שבעקבות רפורמות חדשות אפשר היום להעביר כספים בקלות מחוץ לטנזניה ללא מיסוי. יש אפילו קרן מיוחדת שמטרתה לעודד השקעות זרות. ליאונדו אומר שהנהגת הרפוליקה עושה הכל כדי לפתח את התיירות במקום, לבנות כמה שיותר שמורות ומלונות פאר צמודים. אי אפשר להסתמך יותר על חקלאות, בטח לא כשהקלימנג'רו בעצמו מתייבש. המשאב היחיד שלא נגמר, הוא אומר, הוא בעלי ההון שמגיעים לראות את הפסגה המושלגת.