הביאנלה בהרצליה: מהבינלאומי למקומי

ככל שאירוע אמנותי נתמך יותר בידי הממסד, כך יש בו יותר חופש יצירתי. זו המסקנה המפתיעה של עדי אנגלמן, הילה טוני־נבוק ומאיר קורדבני, אוצרי הביאנלה לאמנות עכשווית בהרצליה, שתיפתח בשבת הקרובה. את הביאנלה, שמתקיימת זו הפעם השנייה, יזמה עיריית הרצליה. משתתפים בה כ־50 אמנים ישראלים, שיציגו עבודות במוזיאון הרצליה ובעיר כולה.

עיתוי פתיחת הביאנלה - כשבוע לאחר סגירתה של הביאנלה בתל אביב, ארט TLV - מבקש השוואה. בשתי הביאנלות הושקע סכום דומה למדי, כ־3 מיליון שקל, אך מקורות המימון שונים לגמרי. את האירוע בהרצליה מממנת העירייה - גוף ממסדי שאינו קשור לעולם המסחר. "העובדה שכאן מעורב ממסד תומך ולא גופים פרטיים שחררה אותנו משיקולי השוק וממחשבה על אספנים", מציינת אנגלמן.

"התחשבנות" של אסף גרובר, שתוצג בביאנלה בהרצליה

עיריית תל אביב היתה מעורבת בביאנלה התל־אביבית במסגרת חגיגות המאה, אך במקור זוהי יוזמה פרטית של ארבע נשים: עירית זומר ושפרה אינטרטור הן בעלות גלריות מסחריות, יהודית חביב היא מנהלת ארגון ארטיס לקידום אמנות ישראלית בחו"ל, ורבקה סקר היא יו"ר סניף בית המכירות סותביס בארץ. עובדה זאת השפיעה במידה זו או אחרת על הקשר עם נותני חסויות, על התכנים וגם על הגדרת קהל היעד.

וכך בשעה שהממסד ההרצלייני חשב בעיקר על אורחים מקומיים, ולא מצא לנכון להשקיע כסף וזמן באורחים מחו"ל (“מי שיבוא יבוא ומי שלא לא", אומרת אנגלמן), למארגנים מתל אביב היה חשוב לחשוף את האמנות הישראלית לסצינה הבינלאומית. לשם כך הוזמנו אספנים, אוצרים, בעלי גלריות ועיתונאים.

הבינלאומיות של האירוע באה לידי ביטוי גם בתכנים. בתל אביב השתתפו אמנים חשובים מחו"ל, בין היתר כדי לבטל את ההפרדה בין אמנות ישראלית לזו הבינלאומית. ואילו אחד מכללי היסוד של הביאנלה בהרצליה היה הצגת אמנות ישראלית, דרישה שיצרה בעיה לאוצרי התערוכה, שהם גם עורכיו של "פיקניק" - מגזין אמנות בינלאומי נטול טקסט, שמאמין בביטול המושגים "מקומי" ו"בינלאומי" ומופץ בארץ ובחו"ל.

ואיך בכל זאת מרחיבים את הגבולות? "החלטנו להציג בתערוכה לצד עבודות של אמנים מקומיים גם עבודות של יוצרים ישראלים שחיים ופועלים בחו"ל", אומרת אנגלמן. כך קורה שאחת האטרקציות היא דווקא תצוגת אופנה של מעצב האופנה אלבר אלבז, שחי בפריז: תצוגת קולקציית 2010 שלו תוקרן בענק, על בניין בצומת הרחובות סוקולוב ובן גוריון.

ובנקודה זו, ערב יום כיפור, מתחדדת השאלה שמלווה את האמנות הישראלית כבר שנים רבות: האם בעולם גלובלי ונטול גבולות, שבו האמנים מתניידים ממקום למקום ושייכים לאותו שוק - כפי שרוצה לומר הביאנלה התל־אביבית - עדיין יש אפשרות להגדיר מהי אמנות ישראלית?