"זה מינימליזם?"

"כשהעיצוב מעלים את כל הדברים האישיים מאחורי משטחים חלקים וסגורים נשארת רק אנונימיות. זה ויתור גדול על האחריות העיצובית של האדריכל, וויתור משותף שהוא והלקוח עושים על החיפוש אחר המושג 'בית' לטובת 'מבנה' חסר זהות", כך מצרה על אובדן הדרך של המינימליזם בארץ האדריכלית עדה כרמי־מלמד. על חשיבות הנושא בעיניה תעיד עצם נכונותה של כרמי־מלמד, הממעטת מאוד להיחשף בתקשורת, להתראיין ולדבר "על הרצון לשנות ולהשפיע על השיח האדריכלי המקומי", כדבריה.

עדה כרמי מלמד: "בבית טוב נוצר תהליך שמתגלה לאטו, יש בו סיפור עם התחלה, אמצע וסוף" צילום: מוקי שוורץ

ואכן, מי שעוקב בתקשורת אחרי תצלומי דירות ובתים אינו יכול להתעלם מכך שכולם דומים ונראים כחללים מוזיאוניים, גדולים וזורמים, ריקים וקרים, בגוונים מונוכרומטיים של לבן ואפור. האלמנטים היחידים הבולטים בחללים האלה הם הרהיטים, גופי התאורה, התמונות והשטיחים, שאמורים להכניס "כתמי צבע", כפי שקוראים להם האדריכלים.

האדריכלות המודרנית אמנם שחררה מהמוסכמות הקלאסיות, מהעומס הדקורטיבי, מהקישוט, מהסימטריה הסטאטית ומהסמליות, ובמקומם הציבה את הקלות, החופשיות והשקיפות, אך 95 שנה אחרי שלה קורבוזיה הציג את בית הדומינו, ו־80 שנה אחרי הפביליון הגרמני בברצלונה של מיס ון דר רוהה - שני אייקונים בתחום המינימליזם - נשאלת השאלה, האם הסגנון לא מוצה? האם הוא לא הפך, שלא בטובתו, לאופנה יוקרתית הנמכרת בסכומי עתק, בניגוד גמור לנזירות הצנועה והסגפנית שמובנית בו? האם לא ראוי לחזור ולחפש שפה אדריכלית מינימליסטית השייכת לזמן ולמקום?

חללים נטולי סודות

"היתה פעם שפה אחרת - עשירה ומורכבת יותר, שכבתית ועם מגוון חומרים, צורות, טקסטורות ושימושים ספציפיים", אומרת כרמי־מלמד, "המעוררים את סקרנות המתבונן ויוצרים תחושה של שייכות. המינימליזם יכול להעניק לנו ביטוי אישי, תחושה של חופש ושל שייכות גם יחד, אבל לאן כל זה נעלם?

"הלקוח והאדריכל צריכים לחפש יחדיו משהו שיהיה נכון ומשמעותי למקום הישראלי: לשמש, ליובש ולצמחייה, לשתי עונות השנה ולא ארבע, לאור החזק ולחומרים המקומיים", טוענת כרמי־מלמד. "אבל מכיוון שהאדריכל לא מצליח למצוא זאת, הוא מחכה שיבוא ה'קוסמטיקאי', שיביא כמה רהיטים וחפצים ויהפוך את החלל ל'בית'. וזה חבל, כי חשוב שאדריכל יראה בריהוט חלק בלתי נפרד מהרקע שהוא יוצר, המשפיע על כל מה שקבוע ונתחם באמצעות הקירות".

אדריכלים מרבים לדבר על יצירת "רקע שקט", שלתוכו יוכנסו הרהיטים והחפצים האישיים. בכלל, המילה "שקט" חוזרת רבות לגבי הבית בשפה האדריכלית העכשווית, ותמיד בהקשר לרעש שסובב אותנו, של עולם עמוס תנועה, אנרגיה ותקשורת.

כרמי־מלמד: "השקט האמיתי הוא הסוד הגדול. כשאתה קורא חלל במכה אחת, הוא נטול סודות. אתה חווה אותו בזמן קצר ולא סוקר אותו פעמיים. אם אין סיטואציות מיוחדות בתוך חלל בית דינמי, אז המישור האופקי של המבנה נקרא במכה אחת - כמו שלט פרסומת. בבית טוב נוצר תהליך שמתגלה לאטו, יש בו סיפור עם התחלה, אמצע וסוף. התנועה דרכו שוזרת את הפונקציות השונות וזוכה לחלל אדריכלי משלה, שעשוי להסתיים בגינה מחוץ למבנה. אבל כשהסיפור מצטמצם למשפט אחד בלבד, מתקבלים חללים שבהם אתה מרגיש שלא הגעת לשום מקום, כי כל מקום זורם לעבר השני וכל מקום נראה דומה למשנהו. התפר בין החלל הפרטי לציבורי מיטשטש. מה ההבדל היום בין מטבח, חדר שינה או חדר מגורים? רק הריהוט, התמונות והשטיח".

עיצוב מינמליסטי. "חשוב שאדריכל יראה בריהוט חלק בלתי נפרד מהרקע שהוא יוצר"

אולי אין הבדל, כי זה החופש לשנות דברים. זו הגמישות המינימליסטית המאפשרת לאכול על המשטח במטבח כאילו היה שולחן אוכל, או לישון על הספה בסלון כאילו היתה מיטה זוגית.

"אני בעד התוכנית הפתוחה והחופש המתאפשר דרכה", אומרת כרמי־מלמד, "אבל יש חדרים שאינם רוצים להיות גמישים, שהפונקציה בתוכם ברורה והם זקוקים לביטוי ארכיטקטוני ספציפי משל עצמם. בכל מקרה, מרגע שהתנועה בחלל הבית פילסה את דרכה בין כל קבוצות הרהיטים, הכל מתמסד ומתיישב, והגמישות הולכת לאיבוד. האלמנטים הניידים הופכים לקבועים, ורעיון התוכנית הפתוחה והגמישה הולך למעשה לאיבוד. אז מה מינימליסטי פה? מה נשאר מרעיון התוכנית החופשית?".

נראה לי שנשאר הרבה לבן.

"מדאיגה אותי הבחירה המצומצמת של חומרים וגוונים, הרוֹוחים באדריכלות המינימליסטית היום ויוצרים שפה 'רזה' ותחביר ידוע מראש. יש משהו רענן, נקי וחופשי במרחב הלבן, אך חלל זה מחוסר זיכרון ומיסתורין, ומכיוון שאין לו קצה משל עצמו, הוא קם לתחייה רק דרך הנוף הסובב אותו, באמצעות עץ, בריכה או גדר הנמצאים מחוץ לו. ניתן ליצור סביבה נקייה וחופשית גם ללא הצבע הלבן - סביבה דינמית, משתנה ומסקרנת בזכות עצמה, על ידי שינויים והתפתחות בחתך המבנה, תוך פתיחה לגובה ולשמים, ולא רק לנוף האופקי. אפשר ליצור מצבי רוח שונים ומשתנים בחלל ולהוציא את המרחבים הלבנים מן השעמום והשאננות, אם משתמשים באור טבעי, בהחזרי אור ובמגוון הטונים שבין השחור ללבן, ברפלקטיביות של הזכוכית ולא רק בשקיפות שלה".

המינימליזם לא מייצג מקסימליזם במסווה של פשטות או פשטנות?

"בוודאי. האם נכון לשלם 100 אלף דולר עבור מטבח? קשה שלא לשאול למי זה נחוץ ומי צריך את כל זה. זה מינימליזם?".

תעודת זהות:

לימודים: ב־AA בלונדון ובטכניון.

פרסים: כלת פרס ישראל לאדריכלות לשנת התשס"ז.

קשר משפחתי: בתו של דב כרמי ואחותו של רם כרמי.

פרויקטים חשובים: בית המשפט העליון בירושלים (בשיתוף עם אחיה רם כרמי), מרכז אבי חי בירושלים, האוניברסיטה הפתוחה ברעננה, מרכז מבקרים רמת הנדיב, בית הספר לממשל ודיפלומטיה במרכז הבינתחומי בהרצליה.