האם זו באמת תקופת משבר? שיחה עם קרלו שטרנגר ואריה רוטנברג

איור: יונתן וקסמן

אופנוע ב.מ.וו כבד ורועש עולה על מדרכה תל אביבית, מדומם מנועו ומסיר מעליו רוכב, שמסיר מעליו קסדה, שחושפת תחתיה את קרחתו הבוהקת של פרופ' קרלו שטרנגר. הוא צועד בג'ינס משופשף לתוך בית הקפה, פושט את ז'קט העור, מתיישב בכיסא שממתין לו ומזמין מהמלצרית בקול בס "שלום במזרח התיכון ושלוש קוביות קרח בבקשה". המלצרית הנבוכה עונה בחיוך שבדיוק אזל, והוא נאלץ להסתפק באספרסו קצר ובקבוק סודה.

שטרנגר (50), פרופסור לפסיכולוגיה באוניברסיטת תל אביב, מתנהל מהר, מספיק הרבה. בבית הקפה הוא מצטרף אל שותפו לחיבוטי נפש ולכתיבה אריה רוטנברג (60), ממקימי משרד הפרסום קשר בראל, לימים מקאן אריקסון, שמשדר קצב אחר, מתרווח בכיסא. אחרי היכרות של שבע שנים, ספר משותף ("למה שלא תחיה פעמיים") ומאמר ב"הרווארד ביזנס ריוויו", השניים כבר אוחזים בפילוסופיית אמצע חיים משולבת, ופורסים אותה בפני כל המעוניין.

"אם נגדיר שהחיים שלנו מורכבים בגדול מתעסוקה ומחיים אישיים, הרי שבשנות ה-40 מגיעים לנקודת הביקורת המשמעותית במחזור החיים הראשון", אומר שטרנגר. "לפי הסטטיסטיקות של כלכלות מפותחות, גברים מגיעים לשיא הכנסתם באמצע שנות ה־40 לחייהם. אף שאנשים בדרך כלל לא מודעים לסטטיסטיקות, הם מריחים שבמידה זו או אחרת הם מתקרבים לנקודת מפנה. זו התקופה שבה יש לך בסיס להעריך את הישגיך, אתה יכול לשער מה עוד תצליח להשיג ומה כבר לעולם לא תגשים.

אתה משווה את עצמך לסובבים אותך, מביט קדימה, אחורה ולצדדים ויודע שמגיעה נקודה שבה תצטרך לחשוב ולמדוד את מה שהספקת עד כה. זהו חלק מן הקושי והתסכול הכרוך בגיל הזה. על כך עוד נוספות הסטטיסטיקות של גירושים, שמראות גל גירושים בשנה הראשונה לנישואין, עוד גל בשנה הרביעית וגל גירושים גדול בשנה העשירית, שכרונולוגית מתרחש בגילאי ה-40. בעבור נשים ישנה גם ההתבגרות הפיזיולוגית והפסקת היכולת ללדת, שגם היא מגבלת זמן.

"כך שבתקופה הזאת בחיים יש התנגשות בין כל הגורמים. קיים מתח בין העובדות האובייקטיביות, מניין שנותינו וההספקים שלנו, לבין האמת הסובייקטיבית שלפיה אדם אומר לעצמו: 'אני? אני רק בתחילת דרכי'. בתחושה הפנימית הזאת יש רכיב אמיתי, משום שתוחלת החיים כיום היא בממוצע 80 שנה ואדם בן 40 חווה רק 20 שנה של חיים בוגרים, כך שיש לו בעצם עוד פי שניים־שלושה שנים ממה שחי עד כה כאדם בוגר".

סחיטת הלימון האחרונה

אם טעיתם לחשוב שתוחלת החיים המתארכת מצמיחה פה את דור האמיל אז'אר שכל החיים לפניו, הרי שלמציאות של שוק התעסוקה יש זמן אחר, שבו לוחות הדרושים לא ממש מקבלים בזרועות פתוחות את מי שנכנס לעשור החמישי בחייו. "קיים הבדל בין עבודה בארגון לעבודה ביזמות", אומר רוטנברג. "הרוב המכריע של קריירות היזמות מתחילות בגילאי 45-35, ולא בגיל 22 כפי שנוטים לחשוב, והסטטיסטיקה מראה כי תשעה מתוך עשרה סטארט־אפים (שעברו גיוס ראשון) נכשלים. כשמדובר בקריירה בארגון, אתה עשוי למצוא עצמך בגיל 40 על סף כניסה לניהול בכיר אבל עוד לא שם.

פרופ' שטרנגר. "הדימוי הוא שהזקנים לא רלוונטיים וגם לא הנסיון שלהם. המציאות שונה" צילום: עופר חן

"השאלה היא מה עושים עם הציפיות לכבוש את הפסגה. הן עלולות לעורר חרדה גדולה מאוד שנובעת ממנגנון הגנה של הכחשה. האדם מעדיף לעתים לא להביט למציאות בעיניים ולראות שנקודת האל־חזור מגיעה בשנות ה-40, ואם לא תיתן ספרינט אין צ'אנס שהחלום יתממש. מאידך גיסא, הסיכויים הסטטיסטיים להגשימו הם קלושים. יש מי שמרים ידיים בשנות ה-40 ומחליט שאינו רוצה בכס המנכ"ל כשיגיע לגיל 50, ולכן מסתפק בהגעה לסמנכ"לות למשל.

ויש מי שמחליט להגשים את חלום המנכ"לות ונכנס להילוך של דחיפוּת. לכן מבחינת הקריירה, אלו השנים הלחוצות ביותר, שנים שבהן רבים חווים התקפי לב. זוהי הסחיטה האחרונה של הלימון".

הלימון ממשיך להחמיץ כששטרנגר מוסיף באנחה: "בל נשכח שהיכולות הפיזיות שלנו דועכות עם השנים. חלק מהאימפוטנטיות הפיזית אינה רק בתחום המיני. אני רץ שנים בפארק; כשהייתי בן 40 רצתי קילומטר בחמש דקות, והיום מי חולם על זה בכלל? אמצע שנות ה־40 מהווה גם נקודת מפנה בהתייחסות לגוף. די להעיף מבט ברשימות של המגזין 'פורבס' כדי לגלות שרוב המיליארדרים בעולם הם בגילאי 50, 60, 70, אבל אנחנו לא עוסקים בהם אלא במי שמתחת לגיל 40. מפמפמים לנו רק את מי שיש לו עדיין סקס אפיל והוא בטופ.

"נוצר מצב שבו בדימוי החברתי כבר אין יתרון לגיל. במציאות פני הדברים שונים, ודווקא תפקידים עם אחריות כבדה ניתנים לבני 50 ומעלה, כמו בפוליטיקה, אך זה לא חלק מהדימוי החברתי שהתקשורת יוצרת. הדימוי הוא שהזקנים כבר לא רלבנטיים וגם לא הניסיון שלהם, משום שצברו אותו בעולם אחר, עולם ישן. האשמים בדימויים הללו הם הוליווד ועולם הפרסום. כשחברת דאב יצאה עם הקמפיין של הנשים המבוגרות זו היתה סנסציה, אך לא ראו קמפיינים דומים ואפילו דאב ירדה מזה, כי הרכיב שהצליח שם היה החריגוּת".

לא מירוץ, מרתון

אם עדיין לא חוויתם את משבר גיל ה-40, תיאור המציאות עד כה עלול לדרדר אתכם לשם. אבל לשטרנגר ורוטנברג יש גם בשורות טובות. "אנחנו לא מתווכחים עם המציאות", פוסק רוטנברג. "אנחנו רק אומרים שהפאניקה של גילאי ה-40 לא לוקחת בחשבון שלאור העובדה שלאנשים יש כל כך הרבה זמן לחיות, בעצם מחכה להם עוד סבב שני שלם. זאת תקופה שיש בה המון אפשרויות שהתרבות שלנו עוד לא התחילה להכניס לתוך עולם הדימויים שלה.

אם מסתכלים בצורה מפוכחת על מה שעומד בפנינו, מתברר שאין רק מדרון חלקלק אל הסוף, אלא הזדמנות לסבב חיים ששנות ה-40 הן השנים שבהן מתחילים להכין אותו. ברור שיש התנגשות בין המסר שלנו לבין 'סחיטת הלימון האחרונה'. אם חשבנו שהחיים הם מירוץ עשרת אלפים מטר, אנו מגלים שזו בעצם ריצת מרתון ולכן כל ההתנהלות צריכה להיות אחרת".

שטרנגר מחדד את המסר: "אל תחכו עד גיל 65, קחו את עצמכם אחרי גיל 45 ועזבו את מקום העבודה. התחילו מסלול חדש. אל תיפלו בתפיסה הישנה שלפיה בגיל 50 צריך למשוך עוד עשר שנים עד קבלת שעון הזהב, ורק בגיל פרישה לעזוב לעולם שכולו טוב -  עולם של נכדים, טיולים, נסיעות וגולף. בואו נודה בזה, כמה גולף כבר אפשר לשחק?".

אז מה אתם מציעים? לצאת למירוץ נוסף?

"לא. הקריירה השנייה היא לאו דווקא כניסה למירוץ נוסף. אנשים רבים בשנות ה־50-40 שלהם אומרים: 'במירוץ כבר הייתי. היום מעניין אותי לעבוד בארגון ללא מטרת רווח בתחום האקולוגיה, או למשל לעבוד ולתרום מניסיוני למערכת החינוך'. בארצות הברית כבר מתחיל לקרות משהו מעניין בכיוון. בעקבות המאמר שפרסמנו ב'הרווארד ביזנס ריוויו' פנו אלינו מגוף שנקרא Civic Ventures (ארגון שמעודד את דור ה'בייבי בומרס', שנכנסו לחצי השני של חייהם, לנצל את היותם כוח עבודה יצרני כדי לפעול למען שינוי בעולם - נ"ג).

אריה רוטנברג. "האדם מעדיף לעתים לא להביט למציאות בעיניים ולראות שנקודת האל-חזור מגיעה בשנות ה-40" צילום: בועז אופנהיים

גם בארץ יש יוזמה שאומרת שאחוז מסוים מהמורים לא צריכים להיות מורים בהכשרתם, גם אנשים עם מומחיות אחרת יכולים לתרום. מדובר בעבודות בתשלום, אפילו במשרה מלאה". בפועל רוטנברג כבר מנהל את קלאב 50, מועדון שפועל להשגת הטבות פיננסיות ואחרות לבני 50 פלוס (www.club50.co.il), מספר כי גם הם כבר נתקלים בדרישה לעובדים מעל גיל 50 למשרות שדורשות מומחיות וניסיון.

בדרך למהפכה תרבותית

"אנחנו מדברים על מעבר לעולם מטפורי אחר, פחות מדברים על 'מירוץ' ו'התחנה הבאה', ויותר על 'להצמיח' - עסק חדש , דור חדש", מסביר שטרנגר. "יש בכך אפילו מעין חזרה לתפיסה המסורתית שמגיל 50 זקן השבט אחראי על החינוך, העברת התרבות, טיפוח הדור הבא. אריה ואני עובדים עם חברות שונות על שינוי התפיסה. במקום לבעוט החוצה עובדים בשנות ה־50 לחייהם שכבר אינם אידיאלים לחברה, ניתן להשתמש בהם כמנטורים בעלי ניסיון וידע, ואפילו במשרה חלקית. כיום זה עוד לא בלקסיקון של שוק העבודה והחברות פולטות החוצה ניסיון רב לחינם. אנחנו מנסים להכניס פה מהפכה תרבותית".

"אני מאמין שמושג הפרישה יתבטל", אומר רוטנברג. "אנשים יחיו את כל חייהם כאנשים פעילים, יעבדו, ייצרו, יתעדכנו. הרעיון שאתה יוצא לחופש אינו נכון יותר. המשמעות היא שנחיה חיים שהם קצת יותר נינוחים, כי הלחץ יכול להתפזר על פני תקופה ארוכה יותר. יש מספיק זמן להגיע לתפקיד ניהולי או לפסגה אחרת".

אבל אם הוכח שאפשר להגיע לפסגה בגיל 30, למה לחכות עד גיל 70?

שטרנגר מתעצבן. "זה איום ונורא מה שקרה כאן, זה חזק בארץ יותר מבארצות הברית. דימוי החיים המוצלחים הוא רק אם אתה עושה את 'המכה'. החלום הישראלי הוא לא להקים חברה כמו מיקרוסופט או אפל, החלום הוא לעשות אקזיט. זה אסון".

הוא מדליק סיגריה חמישית כדי להירגע, ורוטנברג מחליף אותו: "אייקונים כמו סרגיי ברין ולארי פייג', מייסדי גוגל, הופכים חלק גדול מהעולם המערבי ללוזר. אנחנו מסתכלים על המעטים שעשו משהו חריג סטטיסטית, משהו שלא מבטא מציאות אמיתית, ומהם אנו גוזרים את סמל ההצלחה. זו טרגדיה של הכפר הגלובלי".

"הגוגלים לא מייצגים כלום", חוזר שטרנגר לשיחה. "אני מאוד מעריך אותם, אבל הם דימויים שמפעילים עלינו טרור. אנשים בשנות ה־40 צריכים להיות מודעים לגילם, ולעובדה שככל הנראה לא יעשו את המכה הגדולה. אך האם זה הדימוי לחיים מוצלחים? זו אשליה אופטית. וכתוצאה ממנה, הפאניקה מקדימה ותוקפת כבר בגיל 20, בחרדה שמא לא אעשה בחירה נכונה של מסלול בלימודים".

שטרנגר כותב בימים אלו את ספרו הבא שיעסוק בדיוק בנושא זה - טרור של דימויי חיים צרים. "הכוונה היא לא להנמיך ציפיות או להיות פחות הישגיים, אלא לחיות ביותר ממודל אחד של חיים טובים ויותר ממודל אחד של הצלחה. בשנות ה־40 לחיים, אם מתחילים להיפטר מדימוי 'המכה' ונפתחים ליותר אופציות, אז מתחיל החופש האמיתי".

אין לנו על מי לסמוך

השמש שוקעת, הרחוב מחשיך, ערב שקט בבית קפה תל אביבי. בחוץ, בעולם הפיננסי, הרוחות סוערות. בנק ההשקעות ליהמן ברדרס בדיוק הודיע על פשיטת רגל, וול סטריט רועדת. אם צמד הרעים בעלי השליחות לא יצליחו להביא את המהפכה, יכול להיות שהמשבר הנוכחי הוא שיעשה זאת עבורם. "ייתכן שזהו יום היסטורי שישפיע בצורה משמעותית על שוק העבודה", אומר רוטנברג.

"מאז שנות החמישים התפיסה היתה של יציבות מובטחת. אדם עובד, משקיע במניות, יש לו קרן פנסיה, ולבסוף הוא פורש לשחק גולף. שוק המניות היה במגמה ברורה, ומאז משבר שנות השלושים הבנקים לא פשטו רגל. אם ייווצר כעת משבר פסיכולוגי ביחס לכסף המצוי בבנק, תתעורר השאלה אם אני יכול להרשות לעצמי בגיל 65 לסגור את הקליניקה או את משרד עורכי הדין שלי ולסמוך על דיווחים שמגיעים מהבנק. הפרישה לפנסיה והקדשת החיים לנכדים ולהגות נראות כיום בלתי מעשיות. כשקוראי העיתונות הכלכלית יבדקו השבוע את קופות הפנסיה, הם יבינו שאי אפשר לסמוך עליהן כמבטיחות כלכלה נצחית".

"המשבר הכלכלי יעשה את שלו. כבר רואים את זה קורה", מוסיף שטרנגר. "בעולם התאגידים האמריקאי של שנות התשעים הנטייה היתה לחפש מנכ"ל בעל תכונות של כוכב, כזה שמשתכר משכורת אגדית. היום מחפשים טיפוסים יותר אפרוריים אך אמינים, בעלי ראייה ארוכת טווח. הפרופיל שיחפשו מעתה הוא המבוגר האחראי.

"רעידת האדמה הנוכחית עשויה גם לטלטל את אותם בני 40 שבוחנים את אופק החיים שלהם. ייתכן שהמשבר הזה ישנה משהו בהכרה שאנו חיים בסביבה לא יציבה. אין לנו על מי לסמוך חוץ מאשר על עצמנו. עלינו להיות עם היד על הדופק, לקבל ולתרום עד רגע פרידתנו מהעולם. זה עשוי להיות חלק מתפיסה חדשה לגמרי של ההוויה הכלכלית. אין היום מדינה בעולם שמסוגלת לתמוך בזקניה לנצח. ואם המערכות הפיננסיות לא יעמדו בכך, אני יכול לסמוך רק על עצמי".