מגדלי אקירוב - "בלילה כל האורות נכנסים לתוך הבית"

את הדירה של אהוד ברק במגדלי אקירוב אפילו לא העזתי לבקש. אחד המתווכים שפגשתי הציע לי לראות דירה שלא רואים כל יום, "ברמת יוקרה אחרת לגמרי" – ולא יכולתי לסרב. כמה דקות מאוחר יותר התקשר המתווך לעוזר האישי שלי, וביקש את שמי המלא באנגלית ואת תעודת הזהות שלי. העוזר סירב בכל תוקף בטענה שאני חרד לפרטיותי, ובכך הבעיה נפתרה. "אין בעיה, הוא יכול לבוא מחר על הבוקר", אמר המתווך. "רק שלא יביא מצלמה או טלפון עם מצלמה, כי ייקחו לו אותם בכניסה".

התלבשתי קז'ואל, שהרי חליפה מחויטת היא נחלתם של המיליונרים הפשוטים, ותרגלתי במונית בדרך למגדלי אקירוב את דמותי הבדויה: מיליארדר קרואטי ממוצא יהודי בשם יעקב נתוביץ, תושב חוץ, שהגיע לישראל למסע ציד אחר דירות יוקרה. את ההשראה לדמות וגישתה לחיים שאבתי מחבר גרמני שירש הון מהוריו והקפיד לא לעבוד אפילו יום אחד בחייו. את הוני, דקלמתי לעצמי, עשיתי בקרואטיה בעסקאות לגיטימיות. כעת אני איש עסקים שאינו דובר מילה בעברית, מתקשר באנגלית קלוקלת ומחפש דירה ללא הגבלת מחיר.

נתוביץ (משמאל) בדרך לדירת שר הביטחון. בשום שלב לא נערכה בדיקה גופנית	צילום: עמית שעל

המתווך כבר ממתין לי בלובי המגדל. שר הביטחון ואשתו, הוא אומר לי, עוזבים את הדירה לטובת מגדל אחר, ומבקשים למכור אותה. התרגשות אוחזת בשנינו. הוא מעמלת המכירה האדירה שהוא עשוי לסגור כאן, ואני מהבדיקה הביטחונית המדוקדקת שצפויה לי.

בחור צעיר ונאה, בחולצה לבנה, תלתלים בלונדיניים ארוכים ואוזנייה המשתלשלת מאוזנו, מציג את עצמו כמאבטח. הוא לא עורך לי בדיקה גופנית ורק מכוון אותי למעלית. למעשה, אף אחד לא עורך לי בדיקה גופנית בשום שלב. יכולתי לעלות לדירה עם סכין, אקדח או פצצה קטנה. לעיתונאי מספיק במקרה כזה מכשיר הקלטה קטן.

המעלית נפתחת לחצי קומה, השייכת כולה למשפחת ברק. בחדר המדרגות המרווח ישנו מעין דלפק, שבו נמצא איש ביטחון נוסף. הוא אינו שואל אותי לשמי או לזהותי ורק מבקש ממני לתת את מכשיר הטלפון שלי. הדלת נפתחת.

נילי פריאל, אשתו השנייה של אהוד ברק, מופיעה מולי. היא מטופחת ואלגנטית, לובשת חולצה שחורה סולידית ולעיניה משקפיים אדומי מסגרת. היא לוחצת את ידי בעדינות ומזמינה אותי להיכנס. מתווך נוסף מחכה בדירה.

כבר מול דלת הכניסה נחשפת ספריית עץ ארוכה ומאסיבית, עמוסה ספרים עבי כרס, המשתרעת לאורך כל הסלון. כדי לעמוד במשקל הגדול, תומכים בה כמה עמודי עץ. נילי מסבירה כי לדירה יש שתי כניסות משום שמדובר בשתי דירות שחוברו להן יחדיו. כלומר, אפשר להיכנס מחדר המדרגות ישירות לסלון או ישירות למטבח. אנחנו נכנסים דרך הדלת למטבח. אני אומר למתווך שהכניסה הזו מושלמת לשימוש משרתים. הוא מחייך ואומר "ודאי, זה נהדר למשרתים".

נילי מאוכזבת שנכנסתי דרך המטבח. "הכניסה לסלון הרבה יותר מרשימה!" היא אומרת. המטבח והסלון הם למעשה חלל אחד ענק, שמחולק על ידי מחיצות למטבח, לשולחן אוכל, לפינת ישיבה ולפינת טלוויזיה. אנחנו מתחילים בחדר האוכל. במרכזו השולחן הגדול ביותר שראיתי בימי חיי. אני לא יכול לדמיין את המנוף האדיר שנדרש כדי להרים אותו לכאן. נילי מסבירה שהוא מיועד ל־20 אנשים בו־זמנית. היא מתגאה במיוחד בתאורה: מעל שולחן האוכל תלויות כ־20 מנורות המכוונות להאיר כל צלחת בנפרד. ואז היא נזכרת באקוסטיקה. "כש־20 אורחים מדברים בבת אחת, הרעש שהם מייצרים יכול לגרום לכאב ראש. בנינו תקרה אקוסטית שבולמת את הרעש הזה, ומאפשרת שכולם ידברו יחד בלי בעיה", היא אומרת. "זו היתה השקעה כספית גדולה".

מגדלי אקירוב. כמו שהטבע צריך להיות	צילום: עמית שעל

החלונות הגדולים בדירה מכוסים בווילון חשמלי מתקפל. היא מסבירה לי שהווילון אוטומטי. הוא מכוונן את האור בהתאם לתאורה בחוץ. בולם את השמש כשהיא חזקה מדי, פותח במלוא הכוח כשהיא רכה ונעימה. בתוך הזכוכית הכפולה מסתתרים גם תריסים ונציאניים, המסוגלים לדייק את כמות האור הנכנס לתאורה טבעית ככל האפשר. כלומר, טבעית כמו שהטבע היה צריך להיות.

הזכוכיות הכפולות עושות את שלהן, והדירה שקטה כמו אחרי מלחמה. כשפריאל פותחת את הווילונות, בלחיצת כפתור, אני והמתווכים קופאים במקום. הזכוכיות הן לאורך הקיר כולו, מהתקרה ועד הרצפה, מין חלון ראווה עצום שמכולו ניבטים שמים. ישראל רחוקה ומדהימה. כמה נורא לרדת מכאן לכנסת האפרורית. פריאל אומרת שבימים טובים אפשר לראות עד החרמון, עד לבנון. זה לא נשמע לי הגיוני, אבל אני לא מתווכח.

ברקע נשמעת מוזיקה חרישית שאינה נחלשת או נפסקת גם במעבר בין החדרים. נילי מסבירה שלאורך כל קירות הבית יש רמקולים סמויים המשמיעים מוזיקה קלאסית לאורך כל שעות היום.

הסלון גדול עד שאפשר להיאבד בו, ומחולק לכמה חלקים. בקצהו האחד טלסקופ גדול, שנראה כמתאים לגובהו של ברק. לא רחוק ממנו ספר תצלומים גרנדיוזי העומד על חצובה, פתוח על תמונה בשחור־לבן של המינגוויי. בצד אחר, בנישה נאה בקיר, מוצבות זו על זו אבני בזלת, המשמשות כאח. נילי מדליקה את הגז והלהבות מתחילות לרצד. אני מתלהב כמו ילד, אבל מפגין חזות קשוחה. "אפשר לקנות את הדירה עם כל הריהוט?", אני שואל. "בתשלום נפרד, כמובן", היא אומרת.

את שולחן הסלון, היא מסבירה, הביאו מהמזרח הרחוק. הספות מאיטליה. בצד עומד לו פסנתר כנף מכוסה. "אהוד פסנתרן חובב", היא מנמקת.

אנחנו מגיעים לחדר העבודה של ברק. הוא רחב ידיים ולאורכו שולחן ענק מעץ – לפחות כמו 4 שולחנות מנהלים גדולים. העץ כהה ואיכותי. בקצהו של החדר יש חדר כושר פרטי ומצויד היטב ומקלחת נפרדת.

אחר כך המטבח. הוא עצום, כמו כל שאר הדירה, ובמרכזו אי גדול. כל המטבח צבוע בלבן. הוא כל כך נקי וצחור עד שנדמה שאיש לא גר שם. כאילו נועד לאקזיט בלבד. לכן אני מופתע במיוחד כשהיא פותחת את המקרר ותכולתו העשירה (וכן, גם חיבתו הרבה של בעל הבית לטחינה) נחשפת. קיר שלם במטבח פונה לכיוון הים, והנוף עושה תיאבון.

אני נכנס לחדר השינה של שר הביטחון. המיטה נמצאת בין שני עמודים לבנים גדולים ועבים. משני צדי המיטה חלונות ראווה גדולים ושקופים – מהתקרה ועד הרצפה, מתחילת החדר ועד קצהו. אני חוטף פחד גבהים. הכל חשוף ופתוח. הזכוכיות נקיות כל כך עד שנדמה שאין שום חציצה בין החוץ לפנים. פתאום אתה מבין למה קירות בטון אטומים נותנים לך תחושה בטוחה כל כך. אני שואל אותה אם היא לא נבהלת, לפעמים, כשהיא מתעוררת בבוקר. "זה מה שאני הכי אוהבת, לקום ולראות את הים", היא אומרת. "בלילה זה אפילו יותר מדהים, כל האורות של העיר נכנסים לתוך הבית". לא רחוק משם יש חדר ארונות מרשים, בגודל של חדר שינה ממוצע. קיר שלם מתוכו מוקדש לנעליים בלבד.

עוברים לחדר האמבטיה. הוא מלבני וארוך. זכוכית שקופה לכל אורכו, וממנה נשקפות הדירות ממול. על צד אחד מותקנים שתי מראות ושני כיורים גדולים. אני שואל אם זה לא שקוף מדי בשביל שירותים ומקלחת. "אפשר תמיד לסגור את הווילונות", היא אומרת. אנחנו הולכים במקלחת הארוכה. בהמשך חדר שירותים עם אסלה אלגנטית תלויה ומשתנה מעוצבת. אני מתלהב משילוב המוטיבים הצבאיים בבית מפואר כל כך. יש הרגלים שכנראה הולכים איתך. "ככה אין מריבות על מי מוריד את הקרש", היא מסבירה. בהמשך יש מקלחת גדולה מאוד ואחריה עוד שירותים רגילים. אני מתעייף, אבל יש עוד הליכה. אחר כך יש סאונה, ואמבטיה בסגנון נפוליאון עם ארבע רגליים בצבע שחור מבהיק. והנה זה כבר נגמר.

היא מכינה למתווכים ולי קפה ומגישה עוגיות בריאות. נושא הכסף עולה. אני זוכר שלפני הבחירות פורסם כי ברק מבקש תמורת דירתו 40 מיליון שקל. המתווכים אומרים שמחיר הדירה הוא 33 מיליון שקל. הם אומרים לי שהזוג ברק כבר סירב ל־27, אבל שיש על מה לדבר על להוריד ל־30. מצחיק, אבל זה בדיוק כמו המשא ומתן שעשיתי על הדירה שלי, רק במיליונים במקום בעשרות אלפים. אני שואל אותה למה היא רוצה למכור. "אל תעלה לי את הנושא הכואב הזה, זה שובר לי את הלב", היא אומרת. "במדינה הזו, אם אתה רוצה להיות פוליטיקאי לא נותנים לך לגור בדירה כזאת".

נילי פריאל: "יש פה עדיין מנטליות סוציאליסטית. הכל נמדד בערכים של צניעות. לא נותנים לפוליטיקאי לגור בדירה כזאת"	צילום: יריב כץ

המתווך מסביר שיש ביקורת ציבורית על הפאר של הדירה, ונילי מסבירה: "מצאנו משהו יותר צנוע. מלבד זאת, אנחנו צריכים את הכסף. כדי להיות בפוליטיקה בישראל היום אתה צריך כסף". אני מרגיש שותפות גורל. "במדינות כמו אלה שאני מגיע מהן", אני אומר לה, "ככל שיש לך ארמונות יפים יותר אתה נחשב למנהיג כריזמטי וחשוב יותר. כמו פוטין". היא מחייכת בהבנה. "הלוואי שאצלנו זה גם היה ככה. פה זה משהו אחר, כאן יש עדיין מנטליות סוציאליסטית. הכל חייב להימדד בערכים של צניעות".

אני מספר לה שראיתי אתמול את הדירה של היהלומן והמיליארדר בני שטיינמץ במגדלי Yoo. "היא נראית כמו צעצוע ליד הדירה שלכם", אני אומר. היא מרוצה. "אין מה להשוות", היא מסבירה, "שם זה עיר אחרת, זה כבר לא בתל אביב. זה כמו לגור ברמת גן. זה לגור על אי תנועה". יש לציין כי המרחק בין המגדלים בקו אווירי הוא פחות מ־500 מטר. נילי לוקחת אותי למקלחת כדי להראות לי מהחלון הרחב את כיכר המדינה. "זה המקום הכי חשוב", היא מסבירה, "שם אני גם עושה קניות. אבל לטייל אני אוהבת דווקא ברחוב פנקס. יש שם סנדלר פשוט ומאפייה קטנה, וזה קצת כמו להסתובב בעולם אחר".

היא מספרת לי שהפרטיות היא היתרון הגדול ביותר של הדירה באקירוב. "פה אף אחד לא יודע אם אתה יוצא או נכנס ואתה לא רואה את השכנים שלך אף פעם. כשגרתי בדירה פשוטה יותר ברמת השרון כולם היו מרחרחים ושומעים דרך המרפסות, וכאן אנחנו מבודדים לגמרי. זה הרבה יותר טוב ככה".

אני מספר לה על חששותיי מהחשיפה הגדולה הכרוכה ברכישת הדירה של ברק. "יש לי פתרון בשבילך, תן לעורך הדין לקנות לך את הדירה, ככה אף אחד לא יידע שאתה הבעלים שלה". המתווכים מהנהנים. "רעיון חכם", הם אומרים יחד.

המרינה בהרצליה פיתוח - "אפשר פשוט לכופף את החוק"

הסיור בדירתו של הזוג ברק היה רק היהלום במסע מגדלי היוקרה שעשיתי בכובעי כיעקב נתוביץ בשבועיים האחרונים. סיפורי מעשיות על עסקים חובקי עולם ואפס הוכחות למצבי הפיננסי סידרו לי בקלות, להפתעתי הרבה, סיורים אישיים במיטב הפרויקטים שכסף יכול לקנות: ממגדלים מרהיבים שכבר עומדים על תלם ועד לקבוצות רכישה יוקרתיות שמתגבשות בימים אלו.

המטרה היתה לחשוף את שוק מגדלי היוקרה המתלהט, להבין כיצד פועל המנגנון הסגור שבני תמותה רגילים אינם זוכים לחדור אליו. מה מספרים לתושבי חוץ שבאים להשקיע כאן, איך מספרים? מה הם הקודים שלפיהם מסוננים אלה שזוכים לטפס לצמרת, ומה באמת יש שם למעלה שמצדיק תג מחיר ניו־יורקרי לדירה באזור ז'בוטינסקי, ומקפיץ אגב כך את מחיר הדירות של כל אחד מאיתנו.

היעד הבא היה המרינה בהרצליה. מתווכת דירות היוקרה מגיעה לאסוף אותי ממלון יוקרתי בעיר שבו אני לכאורה מתאכסן. היא מסבירת פנים באופן חריג, משהו שאולי עשירים רגילים בו, אך לאזרח מן השורה נראה בעיקר חשוד. היא אינה נוזפת בי על איחור של כחצי שעה ופוקחת עיניים גדולות וסקרניות לאורך כל הפגישה. נחמד להיות עשיר. אתה לא צריך להתאמץ להיות מעניין – ברור לכולם שאתה מעניין. היא לוקחת אותי לסיור בדירתו של איש העסקים והמיליארדר מוטי זיסר, הסמוכה לקניון ארנה. זו כנראה הדירה השווה ביותר במרינה, משום שזיסר הוא גם האיש שאחראי להקמת הפרויקט כולו. הוא מוכר אותה מסיבות השמורות עמו.

המרינה בהרצליה. "יש טריקים לעקוף את חוק ההשכרה"	צילום: יובל חן

הדירה, כמובן, מפילה את הלסת. מדובר בקומה שלמה שחלקה נמצא, ממש כך, בתוך הים. מחלונותיה השקופים אפשר לראות את הים עד האופק ממזרח, ממערב ומדרום. למעשה, צריך ממש להתאמץ כדי לא לראות את הים. הקירות בדירה מצופים בעץ, והאורות והמיזוג נשלטים על ידי מחשב חכם בכל מקום בדירה. כשאני תוהה היכן הטלוויזיה, מדגימים לי איך בלחיצת כפתור זו יוצאת מתוך הארון. חדר האוכל רחב ידיים ומשקיף גם הוא לים. אם חדר השינה היה דירה תל אביבית, הוא כבר מזמן היה מחולק לשלוש דירות מרווחות של שני חדרים.

המתווכת מפגינה אתיקה מקצועית כשהיא מספרת לי על "בעיה קטנה שצצה לאחרונה". היא מספרת כי לאחרונה החלו לאכוף את החוק האוסר על בנייה על הים של דירות למגורי קבע, והמשמעות היא שאת כל הדירות במרינה שנקנו אחרי שנת 2000 צריך להשכיר לכל הפחות תשעה חודשים בשנה.

"אבל אתה יודע איך זה ישראלים, אפשר פשוט לכופף את החוק בכל מיני שיטות", היא אומרת ומסבירה באטיות. "נגיד אתה שם ציור של אמן ידוע בדירה ומעלה עקב כך את שכר ההשכרה החודשי. אתה יכול להיות בטוח שאף אחד לא יהיה מוכן לשלם סכום כזה לחודש, וככה עקפת את חובת ההשכרה". אני מחייך בגאווה גדולה, ואומר לה כמה שאני שמח לשמוע שדברים בארץ מתנהלים בדיוק כמו בקרואטיה.

לפתע מופיע אדם שמציג עצמו כמתכנן־העל של כל הפרויקט. הוא מתנדב להוביל אותי ולהסביר לי על כל פרט ופרט בפנטהאוז. אל אחד מחדרי השינה הרחבים צמוד חדר אמבטיה מפואר, מרוצף באבנים שהובאו במיוחד ממדינה שאיני יודע אפילו להגות את שמה. גם מחלון השירותים נשקף חוף הים, אלא שממנו אפשר גם לראות שפך ביוב המשתרע כנחל עכור ופולט מים מזוהמים אל תוך המים. בזמן שאני נועץ מבט חולמני בגלים הכחולים, המתווכת ומתכנן־העל מדברים ביניהם בעברית על שפך הביוב, ועד כמה זה נורא ומסריח ומביא יתושים. כשהם עוברים לאנגלית שנייה אחר כך, הביוב נעלם מהשיחה כלא היה. אני שואל למחיר הדירה. 15 מיליון שקל, אומרת לי המתווכת. אני נרגע: אף אחד לא יעז למכור יחידת נופש במחיר כזה. אפשר לגור בשקט.

הדמיה של מגדלי אסותא. "הדיסקרטיות מעל הכל. גליה מאור קנתה אצלנו"

מגדלי אסותא - "לא כל יום מגיע לכאן דג שמן"

במגדלי אסותא אני כבר רגוע לגמרי. אין חשש שמישהו אפילו יחשוד או יטיל ספק בהוני או בכוונותיי. כסף מסנוור, מסתבר, ואפילו תריסים וונציאניים חצי אוטומטיים לא יצילו. באסותא מדובר בקבוצת רכישה המתכננת לבנות שני מגדלים מפוארים במתחם הישן של בית החולים ששכן ברחוב ז'בוטינסקי בתל אביב. ממש השבוע רכש הזוג ברק דירה במגדל, בעלות מוערכת של כ־8 מיליון שקלים.

משרדי המכירות של הקבוצה מאכזבים. לי הם מזכירים יותר כיתת לימוד לקורס לנהיגה מונעת מאשר בית מכירות של דירות יוקרה. מקבל אותי האיש הבכיר ביותר במשרד, לחוץ ונרגש.

הוא מוביל אותי לחדר ישיבות, תוך שהוא מסלק משם איש מכירות זוטר בתנועות ידיים קטנות אך תקיפות, בדומה לדרך שבה מסלקים חתול סורר מגג הרכב. מיותר לציין שהעניין מפתיע את כל הנוכחים – את איש המכירות, שהיה באמצע ישיבה עם קונים פוטנציאליים, ואת הקונים, שקיבלו תזכורת מרה לכך שגם אצל עשירים מופלגים יש שווים ושווים יותר.

סוכן המכירות הבכיר מתעקש על כך שאראה את המצגת המושקעת של הפרויקט במסך הגדול ביותר שיש להם, אך מרוב התרגשות לא מצליח לחבר את המחשב הנייד למקרן. "לא כל יום מגיע לכאן דג שמן", הוא אומר בעברית לאחד הקולגות, שממהר להביא מחשב אחר. אחרי כמה עשרות ניסיונות סרק הוא מצליח, אך גם עכשיו התרגום לאנגלית לא פועל. על המסך נראה פארק יפהפה, משובץ בפרגולות מעוצבות, מזרקות ומפלים. במרכזו עומדים שני המגדלים הנאים, בגובה 26 קומות כל אחד, וסביבם כמה בתי באוהאוס, שנראים בסביבה הזו יותר כמו POOL־האוס, שהעירייה דרשה לשמר.

הקמת הפארק כגינה ציבורית, וכן שימור הבתים הישנים, היו תנאי של העירייה להקמת המגדלים. אני שואל אותו, כשעל פניי הבעת גועל, אם הפארק עלול לשמש את הציבור. "זה פרייבט, אל תדאג, אף אחד לא ייכנס לשם", הוא אומר בלי שמץ קריצה. אני מאמין לו.

לסיום, אני מדגיש בפניו שדיסקרטיות חשובה לי מאוד. הוא מבטיח שלא תהיה בעיה, ובאותו משפט מספר לי שגליה מאור ואלי יונס קנו פה כבר דירות. את שם הדיירת גליה מאור, אגב, כבר שמעתי פעמיים נוספות: במגדלי אקירוב ובפרויקט היוקרתי בארי־נהרדעא. מי אמר שעשירים לא יכולים לאכול בשתי כפיות? הנה, תראו איך אפשר לגור בשלושה מגדלי יוקרה במקביל.

מגדל הגימנסיה - "יש לנו קשרים בעירייה"

"הדירה הזו תעלה לך הרבה, אבל עוד כמה שנים, כשתהיה מוכנה, המחיר שלה יכפיל את עצמו", אומר לי בביטחון רב סוכן המכירות של חברת קנדה ישראל, בחור צעיר עם קעקוע על היד, המשתייך לקבוצת הרכישה "מגדל הגימנסיה" בצפון תל אביב.

הפעם לא יכולתי להחזיק את עצמי. "די, די", אני אומר בזעם, "את הסיפורים האלה, של נדל"ן שמכפיל את עצמו צ'יק צ'ק, מכרו לי גם במזרח אירופה. אתה יודע כמה כסף הפסדתי שם?". להפתעתי, הוא לא מאבד שבריר מהביטחון שלו. "פה זה לא מזרח אירופה. אין לנו שטחים לבנות עליהם, בעיקר בעיר כמו תל אביב, שהולכת להיות כמו לונדון, מוסקבה ופריז". אני לא מתייאש. "אל תשתחצן, בחור צעיר", אני אומר ממרום מעמדי, "פצצה אחת שתיפול יכולה להפיל לחלוטין את מחירי הדירות, ואני לא מזכיר אפילו את הפלסטינים, הסורים ומלחמת לבנון שהיתה רק לפני ארבע שנים". הוא מחזיר מלחמה. "אני מת שהאיראנים יפציצו פה, כי אנחנו ניכנס בהם ונמחק אותם מעל פני האדמה, ואז כל הסכסוך פה ייגמר, תהיה עליית מחירים מטורפת ואז באמת נהיה מוסקבה".

אני מרים ידיים. כמה כסף, אני שואל. "26 מיליון שקל, למקרה שהחברה שלנו תזכה במכרז על השטח". "מכרז?", אני שואל מופתע, "אתה מוכר לי תוכנית על נייר? אתם בכלל לא הבעלים של הקרקע בוודאות?".

"אל דאגה, אדוני", הוא מסביר, "תהיה בטוח שאנחנו עוד נזכה במכרז. אני לא יודע אם שמעת אבל זכינו גם במכרז של השוק הסיטונאי, וידענו מראש שנזכה בו. הקרקע כאן שייכת לעירייה, ויש לנו שם את הקשרים הנכונים".

"בדיוק כמו במזרח אירופה!", אני מתלהב. "את זה אתה אמרת", פתאום הוא מתחיל להיזהר במילותיו. "אני לא מכיר אותך מספיק טוב ולכן אני לא יכול לתת לך יותר אינפורמציה, אבל סמוך עליי". יומיים לאחר הפגישה פורסם כי המגעים בין חברת השוק הסיטונאי לבין קנדה ישראל התפוצצו.

מגדל G. "רואים מפה את אבן גבירול, זה השאנז אליזה של ת"א"	צילום: עמית שעל

מגדל G - "אל תדאג, יפנו את הקריה"

אשת המכירות של מגדל G, בניין היוקרה שמוקם בימים אלו בשדרות שאול המלך בתל אביב, מגיעה עם שתי עוזרות צעירות ונאות. היא לוחצת את ידי, מסירה את משקפי השמש שלה ותוקעת בי מבט חודר. "אנחנו בבניין היוקרתי היחידי בתל אביב", היא אומרת בנחרצות, "אין עוד מלבדנו". שתי הבחורות שאיתה מביטות בה במבט מעריץ.

אנחנו חובשים כולנו קסדות ונכנסים למעלית עבודה, כדי שאוכל לצפות במו עיניי בסחורה המתגבשת. באמצע הדרך המעלית עוצרת בפתאומיות. לרגע נדמה כאילו התרסקנו. אחת מהסוכנות הצעירות אומרת לחברתה בעברית "גם בשביל כל המיליונים שלו לא שווה לי למות ככה".

אשת המכירות מחייכת לעברי בניסיון נואש לעורר ביטחון. בסוף מסתבר כי אי אפשר לעלות לדירה שרצינו לראות, משום שבנייתה טרם הסתיימה. אנחנו עולים לקומה אחרת, והיא מובילה אותי לצד המזרחי של הבניין ומצביעה לעבר בית האופרה הישראלי. "מפה אתה יכול לראות שאתה נמצא במרכז התרבות של העיר", היא מצביעה על המוזיאון, על הקאמרי ועל בית אריאלה.

לרגע אני שוכח את המיליארדים שמחכים לי בצד, וחוזר להיות התל אביבי שרגיל לחפש פגמים קלים בקירות כדי למתן במקצת את מחיר השכירות המופקע. "מה זה?", אני מצביע לכיוון הקריה. לוקח לה קצת זמן להבין למה אני מתכוון. "זה בסיס צבאי", היא אומרת בשקט. "את רוצה למכור לי דירה ליד בסיס צבאי?!" אני מזדעזע. "לא, מה פתאום, חס ושלום", היא עונה, "עוד שנה־שנתיים הוא ייעלם בוודאות והכל יהיה פה תרבות, מחול, אודיטוריומים, עם תזמורות סימפוניות. הכל יהפוך לתרבות ורק תרבות". לאחר מכן היא מסיטה את תשומת לבי לרחוב אבן גבירול המאובק, העמוס במזללות, שחציו בבנייה וחציו האחר חסום. היא אומרת שהוא הרחוב המרכזי ביותר של תל אביב ומשווה אותו לשאנז אליזה בפריז ולשדרה החמישית בניו יורק.

אני שואל אותה כמה כסף היא רוצה עבור הדירה. "40 מיליון שקל", היא עונה. אחר כך היא מתגאה בכך ששרי אריסון רכשה שם דירה וגם בעלה לשעבר עופר גלזר. אני לא מצליח להבין למה שזוג גרוש ירצה לגור באותו המגדל, והיא מודה שגם לה אין תשובות שיניחו את הדעת. על פי דיווחים שונים, אריסון שילמה 60 מיליון שקל עבור דופלקס של 700 מ"ר בבניין, ואיש העסקים מולי ליטבק שילם לפני כחודשיים 40 מיליון שקל עבור דירה בגודל דונם. נראה שהם דווקא כן בלעו בשקיקה את הסיפורים על מרכז התרבות המתקרב של ישראל.

הדמיה של דירה במגדל G

רוטשילד 1 - "בשביל העשירים יפנו את הזונות"

רוטשילד 1. "נשארה רק דירה אחת"

הפגישה עם איש המכירות של בניין רוטשילד בתל אביב, של חברת חבס, מתחילה רע. אחרי שהתרגלתי למתווכות חמודות שטרחו לאסוף ולהחזיר אותי ממקום למקום, התאכזבתי לגלות איש מכירות אפרורי, שבמבט ראשון עשה רושם של מתווך סוג ז'. אבל המראה מטעה. אחרי כמה דקות של סמול־טוק, הוא שולף תיק ובו ספר גדול המחולק לחמישה חומשים. "זה כמו התנ"ך של המגדל, רק כדי שיהיה לך מושג על מה אנחנו מדברים", הוא אומר לי ומגיש את הספר הכבד, שעושה רושם רציני ומקצועי כמו שלאנשים עשירים באמת מגיע לקבל.

הוא ישר מציע לי דירה המשתרעת על קומה שלמה באחת מהקומות העליונות ביותר של המגדל. פנטהאוז של 1,400 מטר, כמו 18 דירות גדולות יחסית של שלושה חדרים. פונה אל הים.

אין מה להגיד, הנוף מהקומה העליונה, שעדיין איננה בנויה ואיננה מחולקת מבפנים, הוא אחד מהיפים ביותר שראיתי בתל אביב. הגגות האדומים של נווה צדק נשפכים לחופה הדרומי של תל אביב. יפו נראתה משם כלשון יבשה הפורצת אל הים, כמו גלויה מתקתקה לתיירים. "מדרום למזרח אפשר לראות רחוק עד להרי ירושלים, ביום טוב", אומר איש השיווק. "מדובר בדירה מאוד ייחודית, ומכרנו את כל הדירות בבניין חוץ מזו", הוא משמן אותי לקראת המחיר המתקרב. "אנחנו רוצים 90 מיליון שקל", הוא אומר ושותק. זה הרבה יותר מ־67 מיליון שקל ששילם עידן עופר על פנטהאוז בגודל דומה בבניין, על פי דיווחים שונים שפורסמו בתקשורת.

אנחנו ממשיכים לטייל במבנה ולבחון אותו, עד שמאחד החלונות נשקף רחוב אלנבי. "אמרו לי להיזהר מרחוב אלנבי", אני אומר לו, "שמעתי שהוא עמוס בזונות ונרקומנים, ולא ידידותי לילדים כשהם חוזרים מבית הספר". איש המכירות לא מתרגש. "כל העשירים של מדינת ישראל גרים פה, תאמין לי - תוך זמן קצר לא יהיו פה כל הדברים האלו שסיפרו לך. עכשיו העירייה תדאג להכל. ככה זה עם עשירים, וזה המגדל עם הכי הרבה עשירים במדינה".

כמו במקרים קודמים, הוא מבטיח לשמור על הדיסקרטיות המוחלטת שלי, אך מנדב בקלות רבה שמות של דיירים אחרים. בין היתר, הוא אומר, קנו פה דירות יו"ר בנק הפועלים לשעבר שלמה נחמה ומנכ"ל בנק הפועלים לשעבר צבי זיו. אני חושב לעצמי שאם המגדל הזה לא טוב מספיק לגליה מאור, הוא ודאי לא טוב מספיק בשבילי. "אין לך מה לחשוש מפגיעה בפרטיות שלך", אומר המתווך, "יש לנו שיטה לשמור על האנונימיות: פשוט אל תרשום את הדירה על שמך. זה גם טוב לכל מיני ענייני מס. תן לעורך הדין שלך לרשום אותה בנאמנות". כנראה שעכשיו זה הבון־טון.

מגדלי YOO - "הרעש כמו בניו יורק"

אני פוגש זוג מתווכים מצוחצחים בכניסה למגדלי YOO במתחם צמרת. השניים פותחים בהתנצלות כנה: מכיוון שאיחרתי בשעה, הם אומרים, אחד מבעלי הדירה שהמתין לי עזב. אני מסביר שבדיוק נפגשתי עם מתווך במגדל אחר, והם נדרכים ומיד טוענים: "אף אחד לא יוכל להציע לך את מה שיש לנו להציע. את מגדלי YOO עיצב מעצב־העל פיליפ סטארק".

אנחנו עולים לדירה במגדל הראשון, השייכת ליהלומן והמיליארדר בני שטיינמץ. המתווכת מסבירה כי עיצבה אותה מעצבת ישראלית בעלת שם בינלאומי. הדירה משתרעת על הקומה כולה וגובהה הוא כשל שתי דירות - בערך 6 מטר. בימים אלו היא נמצאת בשלבי סיום הבנייה.

דירה לדוגמא במגדל YOO	צילום: עמית שעל

המתווכת מובילה אותי לעבר מרפסת גדולה, ומסבירה שיש לדירה כמה מרפסות - מכל צד של הבניין. רגע לפני שאני יוצא לאחת מהן, המתווך עוצר אותי בגופו. "את רואה, זה בדיוק מה שלא רציתי שיקרה. את לוקחת אותו דווקא לשם. את רוצה לתת לי לעשות את העבודה או את רוצה להרוס את הכל", הוא נוזף בקולגה שלו. אחר כבוד אני נשלח לחדר הטלוויזיה הענק. כאילו שפלזמות עצומות יעשו עליי רושם.

למרות התנגדות המתווכים, אני מתעקש לצאת למרפסת. הנוף מרהיב, כרגיל, אך הרעש מחריש אוזניים. כמו באמצע כביש מהיר. "מה זה הרעש הזה?", אני שואל. "זה בדיוק כמו בניו יורק. זה לא כזה נורא", אומר המתווך.

בדרך חזרה, כאשר המתווכת מסיעה אותי למלון הילטון שבו אני שוכן לכאורה, היא מספרת שמדינת ישראל היא, באופן פרדוקסלי, המקום הבטוח ביותר בעולם, שאליו מגיעים יהודים שפוחדים מהמוסלמים המשתלטים על אירופה. היא מוסיפה ואומרת שאם תפרוץ מלחמה צפויה ירידה של חודש עד חצי שנה במחירי הנדל"ן, ובכל מקרה אנשים במעמדי יכולים מיד לטוס מכאן, ובמקרה הגרוע ביותר יש מקלט אטומי במלון הילטון. "זו אינפורמציה סודית שלא הרבה אנשים יודעים עליה, אבל אפשר לסדר לך שם מקום. אתה רק צריך להכיר את האנשים הנכונים. יש לי קשרים ואני יכולה להכיר לך אותם".