המשלחת הישראלית של ארגון "לתת" יצאה לאזור האסון בהאיטי 36 שעות לאחר רעידת האדמה, ובה רופאים, ציוד רפואי, אוהלים, כדורים לטיהור מים ועוד. יציאת המשלחת, הכוללת 15 אנשים, התאפשרה הודות לתרומת קרן אריסון - קרן פרטית משפחתית שהקימו תד אריסון ז"ל ושרי אריסון ב־1993 כזרוע הפילנתרופית של המשפחה. את הקרן, הרשומה בארה"ב, מנהל היום ג'ייסון אריסון (28), בנה של שרי, המכהן בה כיו"ר ומנכ"ל.

"אין זו הפעם הראשונה שהקרן על שם תד אריסון מתגייסת לסיוע באזורים מוכי אסון", אומר אריסון. "למשל, התגייסנו בעבר לסייע לנפגעי סופת הצקלון במיאנמר ולנפגעי אסון הצונאמי, ועכשיו גם לתושבי האיטי. זה היתרון בקרן משפחתית - הגמישות ויכולת התגובה המהירה".

מדוע בחרת להתחיל את פעילותך הציבורית דווקא בניהולה של הקרן המשפחתית?

"התחלתי לעבוד בקרן לפני יותר משמונה שנים והתאהבתי בעשייה. הרגשתי שזה המקום עבורי. החשיבות של הקרן בעיניי היא עצומה - זו פלטפורמה נהדרת שבעזרתה אפשר להשפיע לטובה על החברה".

האיטי	צילום: אי פי איי

איך אתם בוחרים את הפרויקטים?

"יש קריטריונים ברורים מאוד של הקרן שלפיהם הצוות המקצועי בוחן כל פנייה. אנחנו מקיימים סיורים בארגונים, ולאחר מכן מתכנסת ועדה שחברים בה עובדי הקרן והמשפחה, ומתקיימת הצבעה על כל פנייה שעלתה לוועדה. כך מתקבלות ההחלטות. יש כמובן גם פרויקטים נוספים גדולים שנתונים להחלטת המשפחה".

לא רק הירש ורוטשילד

קרן משפחתית היא קרן הממומנת כולה מכספים פרטיים ומנוהלת על ידי בני משפחה. בישראל קיימות מעט מאוד קרנות כאלה, משום שאין הגדרה של תאגיד מסוג קרן בכלל וקרן משפחתית בפרט, והרגולציה מותאמת דווקא לארגונים ציבוריים שבהם הדגש הוא על היעדר קרבה ושליטה משפחתית, לדוגמה עמותות. מהסיבה הזאת מנוהלות הקרנות בישראל כחשבון בנק או נאמנות, ולא כתאגיד ללא כוונות רווח.

לאחרונה דנה ועדה ממשלתית בצורך בהקמת תאגיד מסוג קרן, ומסקנותיה, שהיו שליליות, הובאו בסוף חודש דצמבר בפני השולחן העגול התלת־מגזרי. מנכ"ל משרד ראש הממשלה אייל גבאי, שהוביל את הישיבה, החליט להעביר את הנושא לעבודת מטה של מנכ"ל משרד המשפטים, ובכך נתן סיכוי נוסף לעיגון קרנות פרטיות משפחתיות בחוק.

לדברי עו"ד ירון קידר, לשעבר ראש רשות תאגידים ושותף במשרד בוגט־קידר, המתמחה בארגונים ללא כוונות רווח, חשיבות הקרנות בהיותן "כלי שתומך, מפתח ויוצר חדשנות ומגבה פעילויות אחרות. כסף שעובר לקרן לא חוזר אחר כך לתורם, אבל מכיוון שאי אפשר להתאגד בישראל כקרנות, הכסף נשאר בחו"ל או נשאר בכיסי הפילנתרופים, ולא בהכרח מגיע למגזר החברתי. צריך ליצור גוף עם כללים, שיאפשר גמישות, גיוס כסף תוך שקיפות, הצבת קריטריונים וביקורת רשויות".

"מדינת ישראל קמה על פילנתרופים כמו הירש ורוטשילד, והפילנתרופיה הפרטית גדלה באלפי אחוזים מאז קום המדינה", אומרת עתר רזי־אורן, מנהלת המרכז לפילנתרופיה בארגון שיתופים. "אם בקום המדינה היו חמש או עשר משפחות שעסקו בזה, ומרבית הכספים הגיעו מחו"ל, בועת ההייטק בשנות האלפיים יצרה בתקופה קצרה קבוצה גדולה של בעלי הון ניכר שחלקם בעלי תודעה חברתית מפותחת שגרמה להם לשאול את עצמם 'איך אני מחזיר לחברה שאני חי בה'. יש גם קבוצה של אנשים שהם דור שלישי ורביעי לפילנתרופיה, ורצו לכנס את המשפחה סביב מטרה טובה ולהעביר ערכים לדור הבא".

בלי רעש וצלצולים

בישראל פועלות כאמור קרנות בודדות, דוגמת אלה של בני שטיינמיץ, דב לאוטמן, קרן אורן של אבי נאור, קרן יהל ע"ש ליאון רקנאטי וקרן גנדיר. מאחר שמדובר בקרנות פרטיות, הן לא מחויבות למסור את היקפי הפעילות שלהן, אבל הערכות מדברות על סדר גודל של 100 מיליון שקל בשנה.

רונית עמית, מנהלת קרן גנדיר, מספרת כי הקרן הוקמה לפני חמש שנים על ידי יהודית יובל רקנאטי, "שבהיותה דור שלישי לפילנתרופיה רצתה להכניס לתרבות הנתינה גם את הבנות שלה. הקרן היום מנוהלת על ידי חמשת בני המשפחה: יהודית, בעלה ושלוש הבנות. המטרה השנייה", מוסיפה עמית, "היתה להימנע מליצור פילנתרופיה של צ'קים, אלא לדבר במונחים של השקעה חברתית. אנחנו תומכים היום בשלושה תחומים: ארגון שיתופים, תנועות נוער בפריפריה ותוכניות להכנה של צעירים לחיים הבוגרים. אף אחד מהתחומים האלה לא סקסי, אבל הם אותרו כנושאים אקוטיים שיש בהם חוסר".

עמית מבחינה בין הפילנתרופיה התאגידית למשפחתית: "בניגוד לפילנתרופיה התאגידית, כשמקימים קרן משפחתית חשוב שהתחום שהפילנתרופ בוחר ידבר אליו לבטן. תנועות הנוער נבחרו כי כולנו בוגרי תנועות נוער, והכרנו את החשיבות שלהן ואת העובדה שאין היום מי שתומך בסניפים בפריפריה. זה גם אחד היתרונות של קרן פרטית ישראלית לעומת קרנות בחו"ל: פילנתרופים ישראלים מכירים מקרוב את ההוויה ישראלית ואת הצרכים של החברה. קרנות היהודים בחו"ל, בעיקר בארה"ב, מתמודדות בצורה משמעותית עם נושא ההתבוללות, ולכן רבות מהן מבקשות לתרום לזהות יהודית. זה חשוב מאוד, אבל לא הנושא הכי חשוב על סדר היום במדינת ישראל".

אנשי עסקים יכולים לתרום דרך העסקים שלהם. למה חייבים קרן פרטית?

"בקרן פרטית אין שום אינטרס חוץ מהתרומה עצמה. אם הייתי מנכ"ל ארגון יכול להיות שהייתי עושה פילנתרופיה קודם כל לשיווק הארגון, שזה לגיטימי, אבל זה אומר שיש לי מטרות מעבר לנתינה עצמה. הכסף שנתרם באופן פרטי הוא חופשי מאילוצים. היבט נוסף הוא השקט והצניעות. תאגיד ירצה שיפרסמו את זה שהוא נותן, אבל אדם פרטי שהאינטרס שלו הוא הנתינה עצמה יכול לעשות זאת בלי רעש וצלצולים".

האופטימיים לחינוך

תכנון הקרן הוא אחד התנאים להצלחתה. בארגון שיתופים פיתחו מודל קבלת החלטות להשקעה חברתית ואסטרטגית, ועוזרים לפילנתרופים למקד את ההשקעה שלהם. "אנחנו נפגשים עם הפילנתרופ או עם המשפחה כולה ובודקים יחד את תפיסת העולם החברתית ואת הערכים שלו", מספרת רזי־אורן. "בהמשך בודקים תחומי השקעה, ומחליטים על אוכלוסיית יעד לפי גיל, מגזר, גיאוגרפיה וכו'. בדרך כלל, ככל שפילנתרופ הוא אדם אופטימי, ההשקעות שלו יתחברו לחוזקות של בני אדם, כמו השקעות בחינוך".

רזי־אורן מדגישה את חשיבות המיקוד, "כי כל הזמן מתקבלות פניות מגופים שונים. לצד התפיסה החברתית ישנו נושא המשאבים, כמה אתה רוצה להשקיע. אנחנו עובדים עם לקוחות שמשקיעים החל מ־250 אלף שקל בשנה. נשאל אותם גם מה רמת המעורבות האישית שירצו. כמו כן ניידע אותם שעד סכום של מיליון שקל בשנה לא כדאי להקים קרן, כי לא שווה להתמודד עם כל המנגנונים, ועדיף להצטרף לעמותה קיימת. חייבים גם להגדיר עקרונות מנחים, אחרת זה רחב מדי, וזה גם תלוי ברמת הסיכון שמוכנים לקחת - ממש כמו בעולם העסקי.

"דבר נוסף חשוב הוא בניית אסטרטגיית יציאה. למרבית הפילנתרופים בישראל יש אסטרטגיית יציאה קצרה לעומת ארה"ב, למשל, שם נהוג לתת תמיכה לחמש עד עשר שנים, מה שמאפשר נשימה ארוכה. עם חלק מהלקוחות הגענו לסל השקעות - חלק מההשקעות ארוכות טווח וחלק פחות. אנחנו בונים גם אסטרטגיית פעולה: החברה הישראלית סובלת מריבוי פרויקטים, שגם הארגונים החברתיים לא מרוצים מהם. אם אנחנו מתמחים בעשייה מסוימת תנו לנו לעשות את זה לאורך זמן. לדוגמה, בחינוך - יכול להיות שאם פילנתרופים ישראלים היו משקיעים את מרבית הונם כדי להשפיע על כנסת ישראל לחייב 30 ילדים בכיתה ושכר גבוה למורים, כלל לא היה צורך בפרויקטים האחרים".